משפחה גרעינית, כידוע, לא בוחרים. אדם נולד לתוכה, מתעצב ומתפתח בתוכה, עד שהוא אמור לפרוש כנפיו ולעוף החוצה. משפחה יכולה להיות כן־שיגור עד החלל המטאפורי, ומנגד כלא פסיכולוגי שאולי אי אפשר לראות את סורגיו, אבל אפשר להרגיש אותם כל הזמן מעכבים, מזיקים ומורידים את תחושת הביטחון. אם אדם הגיע לגיל מסוים, שבו הוא יכול לכאורה לצאת לעצמאות, סביר שהוא ינסה ככל יכולתו להתרחק מהכלא; כי הרי קלישאה נכונה נוספת היא שמשפחה אי אפשר להחליף, אבל אפשר לחוות אותה כבוגרים במינון פחות מזיק. או לחלופין להגר לקנדה.
תמר היא אישה בשנות העשרים לחייה, רפה כמו עלה ברוח. הסורגים המשפחתיים נמצאים בתוכה בכל רגע, מודע או לא מודע. עדיין אין לה תוכנית עקרונית לחיים הבוגרים. לתוך הוואקום הקיומי שלה נכנס גבר נשוי, כרסתן וצחור שיניים, שחיי הנישואים שלו לא בהכרח נגמרו, אלא נמצאים בנקודה משברית. היא מתאהבת בו ואף יולדת את ילדו. הוא לרגע לא מבטיח לה שיעזוב את אשתו, ולא אומר לה שהיא אהבת חייו. גם לאחר שהוא נוטש אותה היא עדיין בטוחה שבעתיד, אחרי שיתעשת, יבחר בה ובילד על פני משפחתו שלו. העתיד מגיע מהר מהצפוי, וזה לא קורה.
לכאורה זהו מודל קלאסי של משולש אהבה לא שווה צלעות, אומנם כזה שמעורבת בו בגידה בחיי נישואים. מודל מוכר עוד מהתנ"ך, שהמשיך להתגלגל מהמיתולוגיות והאפוסים של ימי הביניים גם לספרות המודרנית, כמו ברומן "האחים קרמזוב" של דוסטויבסקי או ב"ז'יל וג'ים" של טריפו.
כך מתחיל הרומן שלפנינו. הוא כתוב היטב, קצבי, מדויק, מציג את המשולש בהתחלה ומתנהל פחות או יותר לפי הציפיות. עד שמגיע פרק 10. מרגע זה כל הציפיות מתמוססות באחת, ובמקומן צפות אי אילו תהיות לגבי הגיבורה הראשית תמר, שאינן מרפות עד סוף הספר.
מוכת אהבה
לפי הנאמר בגב הספר, הכותבת שואלת באמצעותו שאלה מהותית על אהבה, על עוצמתה ועל הניסיות שבה, אבל גם על השרירותיות שבה היא מסתיימת; לעיתים היא דועכת, אבל לפעמים מתאיינת ברגע אחד מעורפל. היא כמו קיימת במנותק ממי שנושא אותה, כישות עצמאית.
אבל השאלה המתבקשת היא מה בכלל מחולל אותה מלכתחילה, ואיך היא התחוללה בתוך תמר באופן שכל שמץ של היגיון בריא, אם היה, נעלם כלא היה. מדוע תמר נתפסה חזק כל־כך למשהו שמבחינה שכלתנית היה ברור לכולם שהוא חסר סיכוי. מדוע לא יצאה מתוכה לרגע "מבוגרת אחראית" שאמרה לה, נכון, לב מנופץ זה כואב ובלתי נסבל, אבל זה מה שכל אישה במצבך הייתה עושה.
יתרה מכך, עולה השאלה מדוע דווקא האהבה הזו מערערת אותה עד היסוד. אותו גברבר בשם ארי לא יוצר לרגע רושם כובש או קוסם כלשהו, ולא נראה כי יש לו אי־אילו תכונות מיוחדות. גם בלי קשר למצבו המשפחתי, הוא לא ממש "א גרויסע מציאה". יתרה מכך, בשלב מסוים היא מחוזרת ונעתרת לגבר מקסים לכאורה, מתאים, המקבל אותה כמות שהיא. הוא אמור למלא את הבור, לזקוף מעט את קומתה, לכבות את גחלי הלב המייצגים את ארי, אבל לא באמת עושה זאת.
הקסם באהבה הוא שלא תמיד אפשר להסביר אותה. אם היא הופכת לבעיה לא תמיד יש לה פתרון, אף שתסמיניה במקרים רבים דומים מאוד. היא אידיוסינקרטית; מה שעבד וריפא מוכת אהבה אחת, לא בהכרח ירפא מוכת אהבה אחרת. ומה שמעצים את הסוגיה הוא עובדת היותה של תמר בחורה אינטליגנטית מאוד. סביר שזו לא אהבתה הראשונה, סביר שליבה כבר נשבר או לפחות נסדק בעבר, והיא כמו רואה כל הזמן את הקיר ומתעקשת להתנגש בו.
תשובה אפשרית אחת לגבי הדבקות על גבול האובססיביות של תמר, היא אי המימוש המוחלט של האהבה. העובדה שהיא מסתיימת מצידו של צחור השיניים באופן חד־סטרי ולא באופן אורגני כמו יחסים אחרים, משאירה אותו כנראה בליבה כמשהו לא פתור, משהו שלא התממש עד סופו, משהו שעדיין דולק וכמובן משהו שיכול עוד להתממש. היא לא חווה אותה כפי שהיא באופן אובייקטיבי, פצע פתוח שהיא מתעקשת לא לסגור, לחפור, לא לתפור, עד שיכלה אותה לגמרי ויהפוך לצלקת.
ידיים מאחורי הגב
הסיטואציה שתמר נכנסת אליה – אם בעיוורון מוחלט, אם בפיכחון – מאלצת אותה לעזוב את הדירה השכורה שהיא גרה בה, עם אותו חדר דרומי נחשק שאליו עוברת תמיד הדיירת הוותיקה יותר, שהוא סמל ריק לתנועת התקדמות שאיננה אלא אשליה, זה שכשוך במקום. כך או כך, במצבה יש מקום אחד בלבד שהיא יכולה לחזור אליו – אל הבית, אל ההורים, ואל האחות. אותו מקום אחד שהיא כל כך לא רוצה לחזור אליו. כי הרי עוד לפני שהיא חוזרת היא כבר מתחילה "להרגיש שהיא (אימא) קושרת לי את הידיים מאחורי הגב. היא התקשרה כל יום ואמרה שאני צריכה לשים את הכעסים בצד, ולעזוב את הדירה השכורה הזאת ולחזור לגור איתם, שזה לא צחוק. סירבתי. אבי לא דיבר איתי במשך כל חודשי ההיריון, ואימי אמנם הגיעה לבקר והביאה איתה תמיד קופסאות עם קציצות אדומות וצנצנות מרק והתעניינה אם אני עושה את כל הבדיקות ואוכלת סידן, אבל גרמה לי להרגיש כאילו אני חולה במחלה איומה".
והבית הזה, המשפחה הזו, עונה כמעט על כל התהיות שהועלו, אבל לא בצורה ברורה וישירה של סיבה ותוצאה. הוא הופך להיות הגורם הכי משמעותי בחייה. הוא היה כך גם קודם, אבל המרחק הפיזי יצר אשליה של עצמאות, אולי של חוזקה. המשפחה הזו גידלה והוציאה את תמר לעולם בלי שמץ כישורי חיים ואפס ביטחון עצמי, והיא לוקחת יותר משהיא נותנת. היא הופכת אותה לאסירה בבית שכל האנרגיה שלו עשויה סורגים. אפילו אחותה, שאמנם מגלה כלפיה לעיתים חמלה ומעט אמפתיה, רוב הזמן פורקת עליה את תסכוליה, מקנאת בה, מתחרה איתה בתחרויות דמיוניות בראשה. לא ברור כלל מי היא האחות הבכורה. דומה כי הן קרובות מאוד בגיל, אבל זה פער שהקורא צריך להשלים. במובן רב נדמה כי אף אחת מהן לא אחות בכורה.
אבל אולי הדמות המשמעותית והמרתקת ביותר היא האימא – אימפריה של פאסיב־אגרסיב על ספידים, מתעלה על כל קלישאה של אימא פולנייה ויוצרת סטנדרט חדש בסוגיה, פוערת מרחבים רעננים של רחמים עצמיים ואגוצנטריות. כל אלה הופכים אותה לדמות ייחודית בעליבותה וביכולת הכליאה הנפשית שלה, אבל לעיתים גם מצחיקה. היא בלתי נסבלת, והיא מקפדת את ראשה של תמר בכל נשימה שהיא נושמת. "העליבות הזאת, שאוכל להגיד שזה נכון, שאימא שלי אמנם עוזרת לי אבל באופן שלוקח ממני את הכוח, שזה תמיד היה כך ושאיני יכולה להיות איתה באותו חדר אפילו עשר דקות מבלי להרגיש שהיא קושרת לי את הידיים מאחורי הגב".
כמו עם ארי, תמר איננה מסוגלת לנסות לקחת שליטה מינימלית על אף סיטואציה, תמיד מובלת על ידי אחרים והנסיבות. כפי שהיא יכלה להפריע יותר, בלשון המעטה, לאידיליה של ארי וזוגתו, כך היא יכלה להיות נוכחת יותר מול אימא שלה, אבל גם בפעם האחת שהיא מנסה, האימא ניצבת מוכנה, מקטינה אותה ככל האפשר. "האימא שנאלצתי בעל כורחי להיות אז הייתה חזקה ובעלת תושייה וידעה מה טוב בשביל הילד שלה. היא כיסתה את פניו בכניסה למקלט, היא הניקה אותו כמה שרק רצה, והיא דיברה אליו כמו אל אדם. ואילו האימא שהפכתי במחיצת אימי הייתה ייצור כלאיים בין אם לבת, חלשה יותר והחלטית פחות".
בסופו של דבר, האהבה לאותו ארי אכן נעלמת. היא לכאורה הייתה הסמל המעכב של תמר, אף שבפועל זו תמיד הייתה המשפחה הגרעינית, בעיקר האימא. מגיע רגע של התפכחות, אפשר אפילו לומר במידת־מה התחזקות, אבל גם הוא חמקמק ואין בו בדל קתרזיס. גם במובן הזה, תמר, שעשתה לכאורה בתחילת הרומן רושם כה סטנדרטי, היא לא כמו כולן, אף לא לרגע.
יש בספר עוד אלמנטים שמוסיפים לו איכויות ריאליסטיות, כמו מבצע בעזה שנחווה מנקודת מבט קצת אחרת – מהמקום הביתי, המשפחתי, מהחור שהגברים משאירים קודם כל בבית; ויש דמויות־משנה, בעיקר חברות של תמר, שירצו תמיד לעזור ולרגע לא יידעו איך, חלקן יתגלו כחברות אמת וחלקן קצת פחות; אבל הכוח הגדול של הספר לטעמי – מלבד דמותה של תמר, דמות האם והטלטול העלילתי החל מפרק 10 – מצוי בסוגיית האהבה. הוא כמו יוצא למסע חקר וחוזר לכאורה עם תשובה, תשובה לא מספקת, שגורמת לספר להמשיך להדהד במוח עוד ימים רבים אחרי הקריאה.
