בתיה שולחת לי תמונה של פתק שצורף למשלוח ממתקים שהגיע אליהם ביום שישי. "מעריכים ואוהבים אותך", נכתב בו, "מתפללים עליך ומאחלים לך את כל הטוב שבעולם!" על החתום: משפחת פרלמן, מחסידות קרלין־סטולין, ביתר־עילית. אין זו סתם חבילה, בתיה אומרת. יש לה כבר ניסיון בחבילות. רואים שמישהו השקיע בה. בחר את הממתקים הנכונים ועטף באריזות אישיות לכל אחד מהילדים.
אני מסתכל בפתק. גם הפתק יפה. ובו בזמן חושב על מה שמעוררות בי המילים "חסידות קרלין־סטולין" והמילים "ביתר־עילית", ויודע שאני צריך לבחור. בקלות התגובה שלי יכולה להיות "במקום לשלוח ממתקים תרימו איתנו פגזים", ובה בעת אני יכול לחשוב על משפחת פרלמן, שמכל מיני סיבות אינה מתגייסת לצבא, וכולם ברחוב ובתקשורת מסתכלים עליה בעין עקומה, ולמרות זאת היא יושבת בסלון ביום שישי ומנסה לדאוג ולתרום ולעזור למי שלא יכירו לה טובה. אני יכול לדמיין את הילדים של פרלמן ממלאים כבר מי יודע כמה חבילות לאנשים שרק נוזפים וגוערים בהם, ולהתמלא כלפיהם חמלה ואהבה.
שמעתי ריאיון עם ללי דרעי, שאיבדה בעזה את סעדיה בנה. היא סיפרה איך סעדיה היה עסוק כל הזמן במציאת נקודות החן שיש באחרים. והוסיפה חידוד לשוני שלא הכרתי על המושג 'שנאת חִנם': הרגע שבו אתה מתחיל לשנוא אפילו את החן של האחר. שגם כשהוא עושה משהו טוב, כשהוא שולח חבילה של ממתקים, אתה כבר לא מצליח לראות בזה שום יופי. גם בהספד על קבר בנה ולאורך ימי השבעה היא חזרה על המסר הזה ועליו בלבד. אני מכיר את ללי. אנחנו חברים בפייסבוק. אני יודע היטב מה עמדותיה בסוגיית השוויון בנטל למשל. ודווקא משום כך יכולתי להבין היטב את מה שבעצם היא אומרת: נכון, אנחנו זקוקים ללוחמים, אבל אפילו יותר מכך אנחנו זקוקים באופן נואש לחן.
זה הזמן לספר שמילר עוזב. לברלין. עוד שבועיים הוא עולה על המטוס בכרטיס חד־כיווני, ואני רואה בעזיבה שלו כישלון אישי שלי. קשה להסביר כמה מופרך הרעיון שמילר, דווקא מילר, בוחר לעזוב. כבר לפני חמש שנים הקדשתי לו טור, כשעשה את צעדיו הראשונים כמפקד הצוות ובמקום להירגע בצל עם כוס קפה שחור כמו מילואימניק טוב הוא שיגע את המדריכות שיעשו לנו עוד סטים ועוד תרגילים. ועד היום האחרון בשטח, כשהדירה שלו כבר א
רוזה, הוא המשיך להתעקש איתנו על הפינות הכי קטנות של מקצועיות ושל מבצעיות. אני לא כותב את זה כדי להרים למילר. אין טעם להרים לו. הוא עוזב. אני כותב את זה כדי להסביר למה כשמילר אומר שהקש ששבר אותו היה חוק הגיוס, הוא לא מתכוון שנטל השירות כבד מדי. אם זאת הייתה הבעיה הוא יכול היה מזמן כבר לעשות הרבה פחות. הוא מתכוון שהחוק גורם לו להרגיש פראייר. להרגיש מנוצל. מנוכר. כשהוא פותח את הטיקטוק בזמן המשמרת וצופה בסינקים מתוך החדשות, הם עושים לו רע על הנשמה. הוא לא מוצא בהם חן. ולא מרגיש שהכוחות השליטים בארץ נותנים מקום לחן שלו.
זו בעיה אסטרטגית. כבר שנים רבות אבא שלי, במסעותיו לעידוד עלייה בתפוצות, חותם את הרצאותיו בגמרא במסכת סוטה. זו שמדברת על אנשי יריחו שמספרים לאלישע כמה יפה העיר שלהם, "הנה מושב העיר טוב", אבל, הם מוסיפים, "המים רעים והארץ משכלת". ושואלת הגמרא: אם המים רעים, והארץ משכלת, באיזה מובן בדיוק "מושב העיר טוב"? ועונה הגמרא: חן מקום על יושביו. לכל מקום יש חן שיכולים למצוא רק היושבים בו. אני לא יכול להבטיח לכם פרנסה כמו במנהטן, מסיים אבא שלי, וגם לא נוף כמו בשווייץ. אבל דעו לכם שמושב העיר טוב. יש כאן חן מיוחד של המקום על יושביו, כזה שלא תמצאו בשום מקום שהוא לא באמת שלנו.
אבא שלי צודק. החן של הארץ הזאת על יושביה הוא משהו שאין לו תחרות. ואסור לנו לתת לחן הזה להתפזר שוב בין האומות, גם במחיר ריכוך של הביקורת, גם במחיר ויתור על העוצמה המלכדת של הכעס ושל השנאה. אסור לנו לוותר על החן, שישאיר אותנו כאן גם אם חלילה לרגעים המים יהיו מרים והארץ משכלת. והוא נמצא בכל המגזרים. לכן, אגב, אני לא דואג למילר. מילר יחזור. כי צוות כמו שלנו הוא לא ימצא בשום סוללה בצבא גרמניה.
