בשנת 1930 חזה וינסטון צ'רצ'יל את הקמת האיחוד האירופי, אך הבהיר שאסור לבריטניה להצטרף אליו. למה? צ'רצ'יל ציטט פסוק מספר מלכים: "בתוך עמי אנוכי יושבת". הדוברת היא אישה שונמית, שסייעה לנביא אלישע. הנביא אסיר התודה הציע לפנות בשמה לשר הצבא או למלך. השונמית השיבה לו שאין לה צורך בכך, כי היא מוקפת בבני משפחתה, בקהילתה ובעמה. צ'רצ'יל והשונמית האמינו שאדם אינו צריך לחיות כאזרח אנונימי תחת שלטון בירוקרטי מנוכר, אלא כחלק ממרקם קהילתי ולאומי. הגישה הזאת כמעט נמחקה מן העולם; אירופים רבים צועקים היום שהם רוצים אותה בחזרה.
הימין המכונה קיצוני הפך לגוש הגדול ביותר בפרלמנט האירופי, אך נכשל לכאורה בבחירות באנגליה ובצרפת. אבל איזה כישלון: בצרפת צמח "האיחוד הלאומי" פי עשרים בתוך שלוש שנים, ובאנגליה הצליח בפעם הראשונה מנהיג הימין נייג'ל פרג' להיבחר לפרלמנט. בשיטת בחירות אזורית, לנוכח המספר הגדול של מצביעים מוסלמים, וכשמביאים בחשבון את ההתגייסות של שאר המערכת הפוליטית והתקשורתית נגד הימין שמימין לימין, מדובר בהישגים מפתיעים מאוד. העיתונים מאשימים את הימין הרדיקלי באנטישמיות, אך אני רואה אילו שקרים מספרת התקשורת על הימין הישראלי, ולכן לא ממהר להאמין להשמצות על הימין האירופי. בימין הלא ממוסד באירופה יש לצערנו כמה שונאי ישראל, אך נדמה לי שהתמיכה בו אינה נובעת בעיקרה מאנטישמיות, אלא מהתנגדות להגירה. את ההתנגדות הזאת העולם הליברלי אינו מצליח לפענח. החשיבה הליברלית אינה מסוגלת להבין באמת את הלאומיות.
למה שלא נקלוט עוד צעירים בריאים, שרוצים להצטרף לחוזה החברתי שלנו ולחזק את שוק העבודה? למי אכפת שהם מדברים ערבית, מאמינים בשריעה, בזים לאמונותינו ומתנכרים להיסטוריה שלנו?
נקודת המוצא של הליברל היא היחיד הרציונלי, שמעוניין למקסם את האינטרסים שלו. הוא מוכן לחתום על חוזה נישואים, כי הוא חושב שירוויח לעת עתה משותפות עם אישה נחמדה. הוא אזרח מועיל במדינה, כי בינתיים היא מעניקה לו יותר ממה שהיא תובעת ממנו. התפיסה הליברלית אינה מצליחה להבין למה שמישהו יתנגד להגירה: למה שלא נקלוט עוד צעירים בריאים, שרוצים להצטרף לחוזה החברתי שלנו ולחזק את שוק העבודה? למי אכפת שהם מדברים ערבית, מאמינים בשריעה, בזים לאמונותינו ומתנכרים להיסטוריה שלנו? מי שמדבר רק בלשון יחיד, מי שזר לו גוף־ראשון־רבים, אינו מסוגל להבין את ההתנגדות של אירופים רבים להגירה, שתשנה את האופי הלאומי של מדינותיהם. הליברל ממשיג את ההתנגדות הזו כגזענות, כי הוא לא מסוגל להבין מהי לאומיות בריאה.
מעת לעת הליברלים משכנעים את עצמם שהלאומיות מתה. בשנות השמונים כתבה יולי תמיר דוקטורט באוקספורד על לאומיות וליברליות. לימים סיפרה, שכאשר אמרה לעמיתיה באוניברסיטה שהיא חוקרת את הלאומיות, התשובה הנפוצה הייתה: "כמה מעניין!", שזו הדרך האוקספורדית לומר: "כמה מוזר!". הלאומיות נראתה אז כגורם שאבד עליו הכלח. שנים ספורות לאחר מכן קרס מסך הברזל והתפרקה ברית המועצות, ועל חורבות הגוש המזרחי צצו מדינות לאום רבות, עם תודעה לאומית נלהבת. בתחילת שנות התשעים עוד הצהיר שמעון פרס שהעולם צועד לקראת שלב פוסט־לאומי, שבו תיעלם התודעה הלאומית, וידעכו מדינות הלאום. התפיסה הזאת הייתה אחד המניעים לקטסטרופה של תהליך אוסלו, וכולנו למדנו על בשרנו עד כמה היא מופרכת. מאז ועד היום, הלאומיות רק מתחזקת.
שלום חנוך שר מזמן: "אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם". אך המציאות הוכיחה שכמעט כל אדם מתעקש להיות שייך לעם. ובכל זאת, הליברלים עדיין נדהמים בכל פעם שעם נוקט צעד לאומי מובהק. למשל, כאשר הבריטים בחרו לעזוב את האיחוד האירופי ("ברקזיט") כדי להגן על מורשתם הלאומית. למשל, כאשר האמריקנים בחרו בדונלד טראמפ, על כל מגבלותיו ובעיותיו, וסביר שיבחרו בו שוב כדי לעצור את שטף ההגירה ולהגן על צביון מולדתם.
המחלוקות התרבותיות בנושא המשפחה, המאבק לשימור הקהילות המסורתיות, הרצון להדגיש זהות לאומית משותפת ולרסן את ההגירה, לכל אלו יש שורש משותף: "בתוך עמי אנוכי יושבת". איננו אזרחים אקראיים שבמקרה קיבלו דרכון באותו צבע, אלא בני עם אחד, הקשורים במעגלי זהות קרובים ורחוקים. בדיחה ישנה מספרת על סב יהודי זקן שלוקח את נכדו לגן חיות, ומסביר לו ליד כל כלוב: "זה אריה, זה נמר, זו דוכיפת". ליד הכלוב של הג'ירפה עוצר הסב, מהרהר ארוכות, ואז אומר: "אין חיה כזו". זה מה שאומרת הגישה הליברלית הרווחת לנוכח התודעה הלאומית של רוב בני האדם: אין חיה כזו, לאומיות. עכשיו רק נותר לברר למה החיה הזאת, שאינה קיימת, מצליחה כל כך בבחירות.
motzash.navon@gmail.com
