השבוע נסעתי לערד, לספרייה העירונית, להרצאה על הספר שלנו. זה היה יום כזה של שיבושים בכל הארץ, אז יצאתי מוקדם מתל אביב, והגעתי מוקדם לערד. וישבתי בארומה במרכז המסחרי ואכלתי חצי כריך חלומי, וסלט ישראלי, ושתיתי קפה, ועבדתי, עד שהסוללה שלי במחשב נגמרה. ואחר כך הלכתי לכיוון הספרייה העירונית. ועדיין הקדמתי להרצאה שלי, אז החלטתי להסתובב קצת בעיר. אני תמיד אוהב להקדים להרצאות ולהסתובב קצת. רבנו הקדוש ולטר בנימין לימד אותנו שהאדם המשוטט הוא אספן של חיים. ונדמה לי שהוא צדק. בשוטטות כזו העולם נפרש, והלב נפקח. ככה צריך לחיות.
בקיצור הסתובבתי בערד. פעם, לפני כמעט עשרים שנה, ערד הייתה עיר משמעותית מאוד בשבילי. כי אני שירתי בחטיבת הנח"ל. את כל הטירונות שלי העברתי בבסיס הטירונים של החטיבה, ליד ערד. ואחר כך, כשהפכתי למפקד, העברתי שם עוד חודשים ארוכים. ואחר כך, כשהפכתי לקצין, שוב חזרתי לאזור. ובכל פעם שהגעתי לבסיס, הגעתי דרך ערד. ובכל פעם שיצאתי מהבסיס, יצאתי דרך ערד. אני זוכר את העצבות העמוקה הזאת. כשחיכיתי בחמסין, מחוץ לקניון של ערד, לטיולית שתיקח אותי לבסיס. ומאז ועד היום, ערד מזכירה לי את השירות הצבאי שלי. והשירות הצבאי שלי היה מלא בעצב עמוק.
יש הרבה חרדים בערד. זה כן הפתיע אותי. הרחובות והחנויות היו מלאים בחסידים ממהרים. במרכז המסחרי הקטנטן של העיר, ראיתי שני עובדים זרים, בחור ובחורה, מתמסרים ביניהם בכדורעף. ראיתי קשיש מזוקן עוצר ליד קשישה שנסעה על קלנועית קטנה, עם כלב פינצ'ר. הם דיברו זה עם זו ברוסית. חייכו והמשיכו הלאה לדרכם. ובשלב מסוים ילדה קטנה ומתוקה רצה אליי, וניגשה אליי בהתלהבות. היא אמרה לי, "לאן אתה הולך!" ואני התבלבלתי לרגע. כי לא באמת ידעתי לאן אני הולך. כי סתם הסתובבתי לי. אבל אמרתי לה, "שלום לך! אני הולך לקניון!" ובדיוק אז אמא שלה הגיעה. ואמא שלה הביטה בי בחשדנות, ושאלה אותי, "אתה מכיר אותנו", ואני אמרתי לה, "מה, לא", והאמא שאלה, "אז למה היא ניגשה אליך!", ואני אמרתי לה, "לא יודע". והאמא אמרה, "מוזר, אולי אתה דומה למישהו שהיא מכירה". ואני אמרתי לה, "אוקיי". נפרדנו כידידים.
אחר כך נכנסתי לספרייה. הספרנית, שמה לי, קיבלה את פניי והביאה לי מים. היו לה עיניים טובות. היא עשתה לי סיבוב קטן בספרייה. היה שם מין לגו כזה שעושה אור. משהו מגניב מאוד. התיישבתי ושיחקתי בו קצת. והספרנית צילמה אותי. לאט־לאט התחילו להגיע אנשים להרצאה שלנו. ואחד האנשים שהגיע, ניסים שמו, ניגש אליי, ואמר לי, "אני הכרתי את אבא שלך!", ואני אמרתי, "וואו, מאיפה", והאיש אמר, "אני גרתי במושב פטיש! ואני רוצה שתדע שאבא שלך היה משהו מיוחד! משהו מיוחד! הוא היה בן אדם טוב, הוא היה בן אדם שעוזר לאנשים. כשאבא שלי נפטר הוא בא כל יום לשבת אצלי! הוא לא היה מהמר, והוא לא היה עקשן, הוא היה איש טוב!", ואני התרגשתי נורא. אבא שלי נפטר בעשרה בתמוז. ומדי שנה, בשבועיים הראשונים של התמוז, אני מתחיל לקבל ממנו כל מיני דרישות שלום קטנות. למשל, מישהו מגיע אליי בהרצאה בערד, ומספר לי שהוא הכיר את אבא שלי. למשל, ילדה קטנה ניגשת אליי ושואלת אותי לאן אני הולך. לאן אני הולך באמת.
ההרצאה בערד הייתה מוזרה מאוד ומרגשת מאוד. תמיד בהרצאות שלנו, אוריה ואני מקריאים קטעים מהספר. רוב הזמן אנחנו מקריאים מאותם הסיפורים. אבל מדי פעם אנחנו משתדלים לרענן. ובאמת, אוריה הקריאה קטע קצר, מסיפורו של דניס בלנקי, גיבור ישראל תושב אופקים, שנפל בקרב על משטרת שדרות. וכשהיא הקריאה חלקים מהריאיון שערכנו עם פולינה, בתו של דניס, נזכרתי בה (פגשתי אותה כשחילקנו את הספרים לגיבורים). נזכרתי במבט הזה שהיה לה בעיניים כשנפגשנו. זה מבט שרק יתומים מכירים. ופתאום התחלתי לבכות. ככה, על הבמה הקטנה, בספריית ערד, מול כל האנשים שבאו. התחלתי לבכות. אני מניח שהכול קשור להכול. כל הזיכרונות שצפו בי, מהשירות הצבאי בתל ערד. וכל הגעגועים שעולים בי, מדי שנה, בחודש תמוז. וניסים הזה, שהגיע אליי, וסיפר לי על אבא שלי. ופולינה בלנקי, שאיבדה את אבא שלה, דניס, ביום הארור ההוא. הכול התערבב לי. אז התחלתי לבכות. ואוריה החמודה עזרה לי לצלוח את הרגע הזה. היא לקחה את המיקרופון ודיברה עוד כמה שניות. כדי לתת לי זמן להתאפס. ובאמת התאפסתי, והמשכתי בהרצאה. והרגשתי את הלב שלי פועם בי, בום בום בום.
ואחרי ההרצאה חיפשתי מקום לאכול בו. וכל המסעדות כבר היו סגורות. חוץ ממסעדה אחת, מוזה. אז נסעתי למוזה. והזמנתי לעצמי סלט טעים ובירה, ושאלתי את האחמ"ש שהיה שם, אם יש לו סיגריה בשבילי. והוא הביא לי סיגריה, ובירה. ואני שאלתי אותו אם הוא רוצה לשבת איתי קצת, לדבר. והוא אמר לי שהוא רוצה, אבל הוא לא יכול עכשיו כי הוא במשמרת. אז נשארתי שם לבדי. שתיתי קצת בירה למרות שזה לא טעים לי, ועישנתי סיגריה למרות שאני שונא לעשן. והייתי קצת בודד וקצת עצוב. ושוב הרגשתי שהדמעות באות עומדות לי בקצה העין. מחכות לצאת החוצה. ושוב הרגשתי שהחיים קצת מציפים אותי. ככה זה כשתמוז.
