סצנת הראפ הישראלית במגמת עלייה זה כמה שנים. השירים של רביד פלוטניק וטונה כבר כבשו מצעדים והביאו קהל של מאות אלפים להופעות שלהם. היה אך מתבקש שעוד ראפרים בתחילת הדרך ינסו לרכוב על ההצלחה הזאת ולהביא אל קדמת הבמה את המוזיקה שלהם, בתקווה שבתקופה כזו היא תתקבל בחיבוק.
"ילד" הוא דוגמה מצוינת למקרה כזה. מדובר בבחור צעיר בשם עומר יפת, שאם אתם גוללים מדי פעם ברשת החברתית טיקטוק, כנראה שמעתם אותו לא אחת צועק לעברכם "למה את הולכת? אני לא הרשיתי לך ללכת!" מיד עם ההמראה של השיר וההתפוצצות שלו לכל עבר ברחבי הרשתות החברתיות, יפת מוציא את האלבום הראשון הנושא את שם הבמה שלו ובו עשרה שירים מקוריים כולל הסינגל המדובר.
יפת הוא יליד שנת 2000, בדיוק השנה שהגדירה הספרות המחקרית כהתחלתו של דור ה־Z. אך גם בלי ההגדרות של הספרות המדעית היינו יכולים להבין שמדובר באמן שנולד לתוך המילניום הנוכחי. הנושאים שהאלבום נוגע בהם הם אלה שמעסיקים צעירים בגילו. יש שם רומנטיקה, סמים קלים, דימוי עצמי ודיכאון. בשיר "אסתטיקה!" יפת חושף מנבכי נפשו סביב הכישלון לאחר ההתמודדות בכוכב הבא: "הם אמרו לי שכדאי לי אז הלכתי, התמודדתי. התמודדתי עם דיכאון ואנטי, פוסט טראומטי". הדור הצעיר גדל בתודעה שקיימת אפשרות להפוך לוויראלי תוך כמה שעות ולהופיע בכל בית בישראל, תודעה שהגדילה את השאיפה הקמאית של הדור הזה להתפרסם. אך כאשר הניסיון נכשל, הנטייה לדיכאון גם היא גדולה יותר. בשיר '"פרחים*" מביא ילד את סוגיית הדימוי העצמי: "נמאס לי שקוראים לי אחי / כי אז אני עונה וישר קונה / רק כי הציעו לי פרחים / מה קרה לשגרה שלי / מה קרה לעמוד השדרה שלי". סוגיית הדימוי העצמי, שכרוכה הרבה פעמים גם בשאלת דימוי הגוף, גורמת לפי השיר לבני הדור הצעיר לעשן סמים גם לא מבחירה. לרשתות החברתיות יש גם כמובן השפעה על הדימוי העצמי, ילדים גדלו בתחושה שקיבלו מהן – שכולם כל הזמן מבלים עם חברים – חשים שהם צריכים לעמוד תמיד ברף הבלתי פוסק לבלות ולבזבז ולהיות במרכז העניינים.
התיאור תחת שמו של הזמר באפליקציית המוזיקה ספוטיפיי, שנראה כאילו הוא כתב אותו בעצמו, הולך כך: "כותב ומלחין מוזיקה ישראלית, אוהב ספגטי ולקום בצהריים". האהבה לספגטי מרפררת לשיר הפריצה של הזמר, אך ההסתגננות הזו היא ביטוי של אמן שרוצה להראות שהוא מחוץ לכללים, שהעולם אינו רציני בעיניו. דוגמה נוספת להשקפה הזו היא הבחירה של האמן לשבץ סימן קריאה, כוכבית, פסיק, סימן שאלה ואפילו שטרודל בשמות השירים. גם בשמו של האלבום מופיעה נקודה. עדיין קשה להכריע אם מדובר בהטרלה או במסר תת־קרקעי שלא הצלחתי לתפוס, אך בטוח יש כאן ניסיון לפרוץ את החוקים הבלתי כתובים, ערעור על מידת הרצינות של האלבום. ניסיונות כאלה אינם פסולים, בטח לא לזמרים מז'אנר הראפ. רק יכול להיות שילד קפץ מעל לגובה שלו. הקהל עדיין אינו מכיר את הזמר לעומק, וליפת עדיין אין ביטחון מלא שכל אלבום שלו יתקבל באהבה. זה עוד לא הזמן לערער על עולם המוזיקה ולהיות אוונגארד ופורץ דרך, זו ההזדמנות שלך לפרוץ, להראות שאתה יודע להיות כמו כולם. בהמשך, כשנרגיש שהשתעממנו, תוכל להראות לנו שאתה יודע גם לפרוץ מוסכמות ולשבור את הכלים. לצערי, עכשיו זה קצת מוקדם מדי.
עומר יפת עובר מסלול די דומה לזה של עטרה אוריה, שמוכרת לרובנו בתור הבחורה שמאחורי "ילד מטרייה"; שניהם ניסו לפרוץ בשיטה שהייתה מקובלת עד לא מזמן – תוכניות הריאליטי. שניהם לא קיבלו שם את מבוקשם ופנו לטיקטוק, שם הם הצליחו להביא לעולם את קולם. אומנם יפת, שלא כמו אוריה, מנצל את ההזדמנות בצורה די מיידית ולא נותן להייפ סביבו לשקוע ומוציא את האלבום בתזמון הנכון יותר מבחינת הפרסום.
ועדיין, ההשוואה אינה מנבאת לילד הצלחה גדולה. הסינגלים החדשים של עטרה לא עשו את דרכם אל לב המיינסטרים, וההשמעות הבודדות שלהם לא הביאו אותה רחוק. אם כן, כדאי לילד להיות זהיר. אומנם הפרסום הביא אותו להופיע עם הסינגל שלו על במת קיסריה בהופעה של עדן בן־זקן, אך עדיין לא ברור אם פריצה ברשת האפשרויות הבלתי מוגבלות גם מקנה את היכולת להמשיך בקריירה לטווח הארוך.
