הודעה ממספר אנונימי: ערב טוב עדן. אני קורא את הטורים שלך בקביעות. מישהו מצלם מהעיתון ושולח לי בוואטסאפ. לפעמים כשאתה כותב טוב אני מעביר בקבוצה המשפחתית. מקווה שזה בסיידר. בכל מקרה אשמח לשאול אותך משהו.
אני: משמח שאתה קורא 🙂 שאל בכיף. רק אכפת לך להציג את עצמך קודם?
אנונימי: האמת שאני מעדיף שלא. אתה יכול לקרוא לי יצחק אם זה קריטי בשבילך.
אני: יצחק זה טוב. למדת בישיבה, יצחק?
יצחק: כן.
אני: איזו?
יצחק: למאי נפקא מינה?
אני: אני אוהב פרטים. סיפורים. אבל אתה לא חייב.
יצחק: טוב, למעשה יש לי כמה שאלות חח. אבל הכי חשוב לי זה להבין קודם מה העמדה המוחלטת שלך בנושא הגיוס.
אני: או הא. "עמדה מוחלטת" זה עניין קצת זר למי שאני ומה שאני 🙂 אני אדם שמרגיש וכותב את מה שהוא מרגיש. כבוגר עולם הישיבות אני בהחלט מרגיש שנדרש תיקון גדול, וכתבתי על זה מזוויות שונות בכל מיני טורים שלי מאז השבוע הראשון למלחמה.
יצחק: אתה מבין מה אני לא מבין? אתה מתעתע. אתה כאילו בעד גיוס ותיקון וכל המילים האלה שאתה כותב, אבל אתה גם כל הזמן מתאר תיאורים יפים ורומנטיים של עולם הישיבות. אז אני לא מצליח להבין.
אני: זה פשוט. כמי שעולם הישיבות קרוב לליבו אני מסרב להשאיר את זירת חשבון הנפש רק לגורמים חיצוניים, כאלה שקל נורא לפקפק בכוונות שלהם. אני מרגיש שחובתנו, אלה שאוהבים בחורי ישיבות ומבינים אותם באמת, לקרוא בעצמנו לתיקון.
יצחק: מה זה אומר בכלל תיקון? אתה יותר חכם מהרבנים שלנו שמתנגדים לגיוס?
אני: לא יותר חכם מאף אחד, והאמת שגם אין לי מתווה מעשי מפורט שאני תומך בו. רק מרגיש, כאמור, שהקריאה לחשבון נפש, חשוב שתבוא גם מבפנים. מקרב אוהבי התורה ולומדיה.
יצחק: אבל שנינו יודעים שזה לא יקרה. אתה יודע ששום חרדי לא יתגייס בכוח. הכול זה סתם דיבורים באוויר שמוסיפים שנאה ומחלוקת.
אני: לא מסכים. חושב שיש רבים וטובים בעולם הישיבות שמחכים לפתרון אמיתי לסוגיה הכואבת הזאת. ופתרון כזה ייוולד רק אחרי קריאות מבפנים לתיקון וחשבון נפש.
יצחק: לא יודע, אני מרגיש שכל מה שרוצים זה לשבש אותנו. לא באמת רוצים אותנו חלק מהחברה הישראלית, חלק מהצבא. הכול זה תירוצים.
אני: אף על פי שאני ממש לא חושב ככה, זה טיעון שאולי מתאים יותר לימים של שלום. בימים של מלחמה אין לנו זכות להיות בררניים בכוונות של אחרים. אנחנו צריכים לקחת אחריות.
יצחק: עצם לימוד התורה שלנו הוא לקיחת אחריות.
אני: זה השלב שבו אני חושב שכל מי שלמד אי פעם בישיבה, יודע על עצמו אם האחריות שלו בלימוד מספיקה או שמא לתקופות מסוימות הוא יכול היה להרחיב אותה גם ללקיחת אחריות ציבורית שאינה לימוד. וד״ל.
יצחק: בזה אני מסכים איתך בגדול. יש לי עוד שאלה. אפשר?
אני: בכבוד.
יצחק: אם עכשיו אני מחזיר אותך לגיל 18 ונותן לך לבחור ללכת לצבא או ללכת לישיבה, מה אתה בוחר?
אני: האמת, לא יודע. אני רוצה להאמין שהייתי מחפש אפשרות טובה ואמיתית לשלב את שניהם. או במקביל או בתקופות שונות.
יצחק: אתה חושב שאם היית הולך לצבא היית נשאר חרדי?
אני: איי איי איי, אתה יודע כמה למדו איתי בישיבה ולא נשארו חרדים אפילו שכף רגלם לא דרכה בצבא מעולם?
יצחק: בסדר. אבל עובדתית. הרבה יותר בחורים נכנסו לצבא חרדים ואז הורידו את הכיפה והידרדרו רוחנית.
אני: בדיוק לכן רק קריאה לחשבון נפש אמיתי מבפנים תביא לפתרונות אמיתיים גם לסוגיות החשובות האלה. וכאמור, בזמני מלחמה אני לא בטוח שיש לנו את הפריווילגיה להיות עסוקים רק בסיכון רוחני כשסביבנו כל כך הרבה מסתכנים בנפש. ו… חושב שזה השלב שבו אני מתחיל לחזור על עצמי. אז שתף אותי, איך אתה, יצחק, רואה את המוצא מהעניין הכואב הזה?
יצחק: אין לי דעה. אני עושה מה שגדולי ישראל אומרים.
אני: שכוייח. סומך עליך שתדע במי להיוועץ, והכי חשוב – איך להתייעץ. בשורות טובות יצחק!
יצחק: טוב. תודה בכל מקרה. ואגב השם שלי זה שמואל, לא יצחק. אם זה משנה.
אני: שמואל! נהדר.
שמואל: למדתי לפני עשר שנים בערך במיר ברכפלד.
אני: וואלה. אתה מכיר את שטרית?
שמואל: איזה שטרית, מרמות ב׳?
אני: כן! למדתי איתו בישיבה קטנה.
שמואל: מה איתו היום? יש לך מושג?
אני: נראה לי שהוא עורך דין או משהו.
שמואל: יפה, יפה.
