הפקה חדשה של האופרה "ריגולטו", מאת המלחין האיטלקי ג'וזפה ורדי, חותמת עונה באופרה הישראלית.
האופרה, שמבוססת על המחזה "המלך משתעשע" (1832) מאת ויקטור הוגו, שנאסר על-ידי הצנזורה הצרפתית, הועלתה בוונציה רק לאחר מאבק בצנזור האיטלקי ומשא ומתן על פרטי העלילה, ובעיקר על זהות השליט חסר המוסר המככב בה, וזכתה להצלחה אדירה ברחבי העולם.
זו אחת האופרות האהובות והמבוצעות ביותר בכל הזמנים, בזכות המוזיקה הנהדרת של ורדי. האריה המפורסמת ביותר, שכנראה כולכם יודעים לפזם, היא "La donna è mobile" (האישה היא הפכפכה), שהלחן הנהדר והקליט שלה עומד ביחס הפוך הן למסר הבוטה שלה כלפי נשים והן ביחס למשמעותה הטרגית בסיום המערכה האחרונה.
ריגולטו הוא ליצן-חצר גיבן בארמונו של דוכס רודף שמלות ונטול עכבות, דמות מפתיעה בתקופתה לתפקיד אופראי ראשי. ריגולטו, בלשונו החדה, הוא שותף פעיל לאווירת הצחוק והלעג בחצר ומצליח להשניא את עצמו על כל באיה, שרוקמים נגדו מזימה: לחטוף לחצר הדוכס את מי שעל פי השמועה היא פילגשו של הליצן. אלא שזו מתגלה כבתו היחידה, שעליה הוא שומר מכל משמר מהבוטות והניצול המבזים שבסביבת עבודתו.
הדוכס, שחיזר אחרי בתו היחידה של הליצן ושבה את ליבה במרמה, לא מושיע אותה כשהיא מובאת לארמונו וריגולטו נשבע לנקום בו באמצעות רוצח שכיר. נקמה זו בסופו של דבר תטפח בפניו, כשבמקום את גופת הדוכס ימצא בשק את גופת בתו, שהקריבה את עצמה למען אהובה המדומיין והבוגדני.
בעקבות ההפקה הספרדית בבית האופרה של מדריד, תמונות האופרה נעות יפה בין עולם הנשפים הנוצץ בחצר הדוכס לבין עולמם האפל של משתתפי הנשף, באמצעות תפאורה חסכנית ומסיכות. התנועה הטרגית של ריגולטו בין העולם המושחת לו הוא שותף לבין יחסיו העדינים והאוהבים עם בתו, שעליה הוא מבקש לגונן מחספוסו ואכזריותו של עולם זה, מתבטאת להפליא בעיצוב ביתם כבועה שקופה ומוארת בלב טבע אפל. הבועה שיצר ריגולטו, כאילו אפשר לגדל בת בוגרת בניתוק מהעולם החיצון על כיעורו, חמדנותו הכספית והמינית וסכנותיו, עתידה להתפוצץ לכל המשתתפים בפניהם.
הבועה הזאת גם לא מצליחה לנתק כליל את הקהל הישראלי – שאולי הגיע להופעת הבכורה למטרת אקספיזם מבורך – מן המציאות. דומה שאי אפשר להשתמש היום בביטויים כמו "חטיפה", בלי שהדבר יזכיר בכאב את המצב האקטואלי, בוודאי כשבית האופרה הישראלי נמצא סמוך כל כך ל"כיכר החטופים" בתל אביב. רק קיר אקוסטי מפריד בין זעקת משפחות להשבת יקיריהם לבין המוזיקה היפה והפתיינית של ורדי בעת חטיפת ג'ילדה בת הליצן.
גי'לדה – בגילומה המצוין ושירתה הנפלאה של הילה פחימה – שגדלה בבועה תמימה ומוגנת לכאורה, אינה מצליחה להבחין לגמרי בין אויב לאוהב ולאזן בין היגיון לרגש, ואף לא בין הרגשות עצמם, כשהיא מחליטה להקריב את חייה כדי להציל את האיש האכזר והציני שבגד באהבתה הטהורה. הסוף הטרגי של היצירה מהדהד גם את עיוורונה המטופש והמיותר של אהבה מעוותת.
כמו האריה המוכרת שהוזכרה בפתיחה, האופרה כולה עומדת בסימן פער גדול וצורם בין יופיים של הלחנים לכיעורה של העלילה, ואולי מבקשת לומר משהו על שקריותו ופתיינותו של המקסים והיפה מעבר לבועה שסביבנו, או לפחות על הזהירות המתבקשת ממנו.
"ריגולטו" תוצג בבית האופרה בתל אביב עד ה-17 ביולי 2024. בניצוחו של מתאו בלטראמי האיטלקי, שהגיע ברגע האחרון לנצח על ההפקה בישראל, ובהשתתפות סולני אופרה מובילים מהארץ ומחו"ל. לצד הילה פחימה הנפלאה, צפיתי ביונוץ פסקו הרומני שהיה מעולה (ודי מטריד) בתפקיד ריגולטו. עוד משתתפות מקהלת האופרה הישראלית, בסצנות מקהלה מצוינות, והתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון.
