כדאי מאוד להאזין ברצינות לדברים שנשא אתמול (ד') מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה בלבנון. נכון, הוא מניפולטור. התרגלנו בישראל למציאות המכונה "הנדסת תודעה" שמאפיינת את השיח התקשורתי. נכון, הוא אינו בדיוק "אובייקטיבי".
אבל נסראללה המרושע, האיום וחסר הרחמים, הוא מהמנהיגים הבולטים במחנה ההתנגדות. קודם כל אסור לזלזל בו, ושנית, הוא נוטה בטקסטים שלו לשקף תמונת מציאות מערכתית שניתן וחייבים ללמוד ממנה על ואודות האויב. המציאות, אגב, היא לעולם המפגש בין הרצונות והמעשים שלנו לבין אלה של היריבים או הסובבים אותנו, ולכן כדאי להאזין – לא כדי להתפעם, אלא כדי ללמוד.
נסראללה אמר אתמול כמה דברים מעניינים. הראשון שבהם הוא שרטוט כוונות מחנה ההתנגדות והמונח נאמר במפורש: "התשה". הוא גם קטלג אותו לקטגוריות משנה: התשה כלכלית, חברתית, מדינית וצבאית. למי שלא הבין עד עתה, זה הרעיון המערכתי המסודר של היריב. מצד אחד זו מלחמה רועשת ומצד שני כזו שמתנהלת בתוך גבולות מסוימים שתכליתם להאריך את הרגע ולהפוך אותו למציאות אינסופית, מתמשכת וארוכה, שמתכתבת עם רעיון הנצח של היריב.
למעשה, מדובר במפגש בין שני נצחים: הנצח של מחנה ההתנגדות שאינו מחפש את ההכרעה המיידית (כי הוא לא ממש מסוגל לה) אלא את הקילוף ההדרגתי, ומצד שני הנצח היהודי שכרגע מעורבב ומטושטש דרך החד-ממדיות והחד-זמניות הישראלית-מערבית. זו שמתעקשת לתפוס את המלחמה דרך מונחים לא רלוונטיים של הכרעה, השמדה, הסטה קלה משגרת המציאות וחזרתיות, לא כל שכן דרך כמיהה ילדותית ל"עכשוויות" ("עסקה עכשיו").
זהו המפגש בין ישראל המערבית שנשענת על פרדיגמות יום האתמול (מלחמות בזק נוסח מלחמת ששת הימים) לבין המזרח התיכון שנשען על פרדיגמות שונות לחלוטין. כאלה המקדשות את התהליך המתמשך, להבדיל מהרגע הקצר. זה מפגש בין תפיסת האירוע הישראלית-מערבית לבין תפיסת התהליך המזרחית. מה שחסר כרגע לישראליות המערבית הזו זה לגייס את רעיון הנצח שנמצא ומוטבע עמוק בתוך התודעה היהודית שכל כך התרחקנו ממנה וחייבים לשוב אליה כדי לנצח. לא עכשיו. בעוד ימים רבים ושנים ארוכות.
המוטיב הזה מתחבר למה שמתחולל כרגע בהקשר של המשא ומתן על החטופים. אם מישהו סבור כי מדובר במימוש הרעיון המערבי של מו"מ שבסופו הסדר, סיום והתחלה מחדש – הרי שהוא טועה. המשא ומתן מתנהל מבחינת האויב דרך פרדיגמת הנצח, ולכן זה אינו אירוע שיסתיים מהר ולא כל שכן יסיים את המלחמה.
המשא ומתן הוא כלי מבחינת היריב כדי להאריך את הנצח, להאריך את המלחמה. סינוואר, כמו נסראללה, אינו בונה על קטיעה חדה של האירוע אלא על המשך ההתשה בדרכים אחרות – דרכים של משא ומתן. "האהבה היא נצחית אבל האובייקט משתנה", אמר פעם מישהו חכם. מדובר, אם כן, במימוש אותו הרעיון של התשה ושליקה, אבל בכלים אחרים.
ובעניין הזה, כלל מחנה ההתנגדות מתואם אחד עם השני. וזה המוטיב השני שהתייחס אליו נסראללה אתמול בדבריו. רעיון הנצח וההתשה מארגן את כלל גורמי המחנה בין טהרן, ביירות ועזה, כאשר בתווך גם תימן וסוריה – ובמידת מה גם רמאללה. יש אחדות רעיונית ויש גם תיאום אופרטיבי.
הדבר הכי בולט בהקשר הזה הוא היעדרו של תיאום שכזה – ולא במובן הטכני אלא זה התפיסתי – במחנה המערבי. הוא נראה מבולבל, מסוכסך, עייף, מופתע ובעיקר אינו מודע לתמורות האדירות שמתחוללות לנגד עיניו. הוא מנהל קונפליקט נגד מחנה מאורגן, קוהרנטי, סדור בתפיסת עולמו ובעיקר כזה שהצליח ליצור לעצמו איי שליטה במערב, כפי שהאמריקנים עצמם מודים היום. אתמול הבהירה אחת הדוברות בממשל כי קמפיין תודעה מנוהל על ידי האיראנים על אדמת ארה"ב ובתוך הקמפוסים היוקרתיים שם כדי לערער את הדמוקרטיה בארה"ב.
אם נחזור לנסראללה, הרי שצריך להקשיב – והיטב. נסראללה שרטט אתמול את הקוד הרעיוני של מחנה ההתנגדות כמו שרק הוא יודע לעשות, ומזה צריך ללמוד ובעיקר להקיש על הצורך שלנו בכיול ציפיות לגבי המלחמה, עסקת החטופים, היכולת שלנו לסיים (או לא לסיים) את האירוע ועל הצורך לארגן מחדש את הראש ואת הקוגניציה, כמו גם את היכולות לקראת ההמשך: המשך מלחמת הנצח – או מלחמת האינסוף.
