בריזה משיבת נפש נושבת בחוף רפיח בימים הכי לוהטים של הקיץ הבלתי אפשרי הזה, אפילו בצהריים. המים כחולים ומפתים כמו בכפר נופש ים־תיכוני. כשצילמתי שם את מפקד חטיבת הנח"ל, אלוף־משנה יאיר צוקרמן, חשבתי על יוסי בן־חנן והקלצ'ניקוב בתוך מימי תעלת סואץ בתמונת הניצחון המפורסמת ממלחמת ששת הימים. לא, צוקרמן לא קפץ עם הבגדים והנשק למים, ודאי לא הכריז על ניצחון, רק הצהיר שהכיוון הוא נכון ובעיקר ביקש אורך רוח.
"בשלושת החודשים הראשונים של התמרון היה קרב הבקעה, עכשיו זה שלב העומק", רשמתי את דבריו למרגלות פילבוקס מצרי בקצה פילדלפי, "הקרב פה חייב להיות איטי". פעולה מהירה מדי תחשוף את לוחמינו לסיכונים לא הכרחיים: צלפים, טילי נ"ט, קירות ממולכדים, מטעני גחון. ובכל מקרה, אי אפשר להחריב בזמן קצר מפעל ביצורים אדיר שהאויב בנה וחפר פה במשך שנים רבות. מוכרחים לעבור בית בית, שעל אחרי שעל.
כל בית שני ברפיח ממולכד, כל כמה מטרים המחפרון של חיל ההנדסה בודק שאין מנהרה מתחת. חופר בחול, עובר עוד 18 מטרים, חופר שוב. וכך הלאה, מכרם־שלום עד הים. לפי שעה אין שיטה אחרת לאיתור המנהרות שחוצות את הגבול ממצרים או אלה שבתוך הרצועה. חמאס התאזר בסבלנות עצומה לצורך כרייתן, עכשיו נדרשת מעם ישראל סבלנות דומה לצורך השמדתן והכרעת חמאס בידי צה"ל. וכדברי צוקרמן: "כפי שאנחנו, בצבא, דורשים מעצמנו לא לפעול כפי שפעלנו ונכשלנו עד שבעה באוקטובר, מותר לדרוש מהתקשורת לא להשתמש בטרמינולוגיות שמחלישות את רוח העם, כמו דשדוש".
קיבוץ כרם־שלום הוא עדיין שטח צבאי סגור. התושבים שעזבו במוצאי שמחת תורה לא יכולים לחזור הביתה בגלל הסמיכות לחזית. החידוש העיקרי בינתיים הוא השער הרחב שנפתח לכיוון רפיח. כמובן, רק חיילים בתפקיד מורשים לעבור בו, קומץ אזרחים עובדי צה"ל, ומעת לעת גם עיתונאים. בצה"ל שמחים לקראתנו, מפני שלפי שעה זוהי הדרך המיטבית להבאת סיפור הלחימה והישגיה לידיעת הציבור הספקן והמדוכדך בעורף. התקשורת מסוגלת לצקת צבע ועומק אל ההודעות היבשושיות של דובר צה"ל. לכאורה היא תלויה בחסדיו, מפני שהוא מחליט היכן נסייר ועם מי ניפגש, אך אין לו יכולת לזייף את המציאות. למיטב הבנתי גם אין לו רצון כזה. השיחות עם המפקדים והחיילים בשטח נערכות ללא נציג מטעמו.
חיילי חטיבת הנח"ל ואוגדה 162 סוכרים באיטיות את נהר האמל"ח הגועש שזרם שנים מתחת לאפם של המצרים, בין כרם־שלום לחוף רפיח. אם יעזבו, הנהר יזרום שוב
נגמ"ש אימתני מסוג איתן הסיע אותי פנימה. הוא ממוגן היטב, ממוזג אגב, אך כמובן לא חסין. מהירותו הגבוהה, עד 90 קמ"ש בשטח בנוי, היא סגולה נגד טילי נ"ט. אחרי חניית תדרוך במתחם פיקוד מבוטן המשכנו מערבה בנמ"ר פתוח, דרך מעבר רפיח החרב לחלוטין, חולפים בין השאר מתחת לשער הפוטוגני "וולקאם טו פלסטיין", שהתפרסם בארץ ובעולם בזכות עסקת החטופים בסוף נובמבר. צה"ל פרץ אותו כמעט בלי התנגדות עם תחילת התמרון הקרקעי פה בתחילת מאי, ומאז אין עוד צורך בדרכונים כדי לחצות אותו, רק במדי צה"ל או בתעודת עיתונאי.
וולקאם טו פילדלפי. אל"מ צוקרמן מתיישב לצידי בספסל האחורי לצורכי הדרכה צמודה. הוא נראה לי צעיר מגילו, 42, אולי בגלל הגיל שלי, חייכן מדי ביחס למשימה הקשוחה שמוטלת עליו. פקודיו קוראים לו צוקי. חטיבת הנח"ל שלו היא הראשונה שנכנסה רגלית לרצועת עזה, בסוף אוקטובר. שלושה שבועות קודם לכן החליף את המח"ט שנפל ביום הראשון למלחמה, יהונתן שטינברג ז"ל. בינתיים הספיק ללחום בשאטי, בעזה, בג'באליה ובציר נצרים. לא מכבר פורסם כאן ריאיון מקיף שערך איתו מיכאל טוכפלד, אבל זה היה עוד לפני הכניסה לרפיח וההתנסות הייחודית שלו בגזרה האסטרטגית הזו, שעשויה לחרוץ את גורל המערכה כולה.
יש לך דוקטורט במלחמה, אמרתי לו, והוא הנהן בענווה מהולה בהכרת ערך עצמית. מאז פרוץ המלחמה לן רק עשרה לילות בביתו ברמת הגולן, שם מגדלת עכשיו אשתו בגפה את ששת ילדיהם. חייליו יוצאים יותר הביתה, כחלק מהלקחים שנלמדו למניעת שחיקה. "אנחנו דואגים עכשיו גם לתנאי השירות", הוא כמעט מתנצל.
כל כמה זמן יוצא לחיילים להתקלח, שאלתי. אחרי התמהמהות לא קצרה, המח"ט ענה מה שענה. עדיף שלא להביא את התשובה. למה להדאיג את האימהות הדואגות ממילא? לעומת זאת אפשר לגלות להן שבניגוד לגיחות הקודמות שלי לחזית עזה, הפעם היה שקט. אטמי האוזניים התייתרו. כמעט לא שמעתי קולות נפץ. מן הסתם זה קשור לכלכלת החימושים, אבל גם לניסיון הקרבי שנצבר בינתיים. הלחימה השתכללה. יורים ומפגיזים פחות, פוגעים יותר. בקושי נשמע זמזום כטב"מים בשמיים. לכאורה יכולתי לדווח פה על ציוץ ציפורים, אבל כבר אין להן עצים לצייץ מעליהם. כל התשתית האזרחית בין כרם־שלום לים התיכון, 14 קילומטרים, גולחה במהלך הקרבות ברוחב של מאות מטרים. דין פילדלפי כדין נצרים, ציר נצרים. הוא נכבש בסערה ובהפתעה.
במובן מסוים צה"ל הפתיע שם אפילו את עצמו. התוכנית המקורית לא הכילה מבצע השתלטות מהיר על כל הציר, אבל בשלב מסוים הבינו בפיקוד דרום שאפשר להשתלט עליו מהר והכו בתדהמה את חמאס. אובדן ציר פילדלפי, הסוגר הדרומי בלשון הצבאית, מסתמן כמכה המכאיבה ביותר שסינוואר ספג במלחמה. צינור אספקת האמל"ח החיצוני של הצורר נחסם. לכן, כנראה, הוא הסכים לפתוח במו"מ רציני יותר על עסקה לשחרור החטופים הנמקים במנהרותיו.
"זה ציר החמצן שלו", משוכנע אל"מ צוקרמן. הוא מתכוון לא רק לנהר האמל"ח שזרם במשך שנים מתחת לפני הציר, אלא גם לאמל"ח שעבר דרך השער העילי הרשמי ברפיח, "הדברים הגדולים" כלשונו, כמו טילי נ"מ. מטעמים מובנים צוקרמן לא אומר במפורש שמצרים אפשרה את ההזרמה הזאת, אבל זה ברור לחלוטין אפילו לאורח לרגע כמוני. תשלומי שוחד והזדהות אידיאולוגית גררו העלמת עין מצרית ממה שאי אפשר היה שלא לראות. המצרים ראו הכול. עבודות כרייה ודיפון של מנהרות עם שלושה מפלסים התבצעו מתחת לאפם, שבקושי התאמץ לרחרח. חמאס פרח בחסותם.
לפני המלחמה שהו ברפיח 3,200 לוחמי חמאס. בינתיים חוסלו 900. מפקד החטיבה שלהם עדיין חי, וכך גם כמה מג"דים וחלק ממפקדי הפלוגות. מלחמתם בצה"ל נעשית בשלט־רחק, והוא מצידו מתמקד בחיסול שיטתי של התשתיות ובפשיטות. רוב המלאכה עדיין לפניו. שלב ג' קוראים לה.
צריח מסגד קטום מבצבץ מתוך עיי החורבות. טנק שבא מולנו, ממערב למזרח, אופף אותנו בנחשול אבק. גם הוא נוסע מהר, כדי לחמוק מטילים. הלחימה בגזרת רפיח עלתה עד השבוע לצה"ל ב־26 חללים. אף אחד מהם לא נהרג בקרב פנים אל פנים. "רק בג'באליה נלחמנו פנים אל פנים מול לוחמים חובשי מדים שחורים, עם וסטים ונעליים גבוהות", מספר צוקרמן, "פה אנחנו נלחמים בתשתיות של האויב, התת־קרקע והעל־קרקע. ברגע שלקחת לו אותן, זה כבר חלק מפירוק המערכת. זה מה שאנחנו עושים פה יום יום".
מח"ט הנח"ל אינו מתווכח עם הטענה שההסתערות על רפיח ופילדלפי נדחתה מעבר לנצרך, אך אינו רואה כרגע טעם להשחית עליה זמן. המטרה המוצהרת של אוגדה 162, שהוא משתייך אליה, היא עדיין הכרעת חטיבת רפיח של חמאס. השאלה היא מהי הכרעה. צוקרמן נאנח קלות: "בעורף לא מבינים את המושג הכרעה, כי זה מונח צבאי. פעם למדתי שאם השמדת 60 אחוז מכוחות האויב אז הכרעת אותו, אבל מול חמאס זה לא מספיק. בשדרות עדיין יש אזעקות לפעמים, ומבחינת התושבים האויב חי ונושם".
אילו היה אפשר להביא הנה בטיולים מאורגנים את תושבי שדרות, הם היו מתעודדים. רפיח גדולה פי כמה וכמה מהעיר הקטנה של אלון דוידי, אבל כבר לא כל כך עיר. היא נענשה קשות על אירועי אוקטובר. בכפר הדייגים שבקצה פילדלפי לא נותר תושב אחד. "זה לא באמת כפר דייגים, זה כפר מבריחים", מגחך המח"ט, ומצביע על שאריות גדר סמלית בתוך המים, בין שני חלקי רפיח. "בתוך ארבע שניות עוברים את זה, כמו המעבר שהיה בין שני החלקים בחוף דקלים הנפרד, אם אתה זוכר".
בטח זוכר. אגב, זוכר גם את חוף חבל ימית, שמבצבץ באופק. השרידים המוחשיים היחידים של פעם הם הבטונדות של מוצבי צה"ל לשעבר לאורך פילדלפי, כמו טרמית, גירית והאלוף, על שם האלוף משה בר־כוכבא. משום מה הפלסטינים לא פירקו אותם. הם בוודאי רואים בעיניים כלות את שובו של צה"ל לאזור, את מה שהוא עושה השבוע בשג'אעיה ובעיר עזה, ואת אבק נוכחותו העוצמתית בין כרם־שלום לים. מן הסתם הם גם מקווים שאם עסקת החטופים המדוברת תצא לפועל, צה"ל ייאלץ לנטוש שוב. בתוך זמן קצר תתחדש תנופת ההתחמשות וההתחפרות של חמאס. רוב המאמץ הצה"לי של תשעת החודשים האחרונים יתברר למפרע כמאמץ שווא. במה נוכל לנחם אז את מאות המשפחות השכולות של חללי התמרון הקרקעי?
"אנחנו מניחים פה תשתית כדי להישאר, אבל הדרג המדיני יחליט", אמר לי בזהירות צוקרמן לפני שנפרדנו. אין ספק שאותו דרג מחזיק בתמונה רחבה יותר של מסכת האילוצים והאפשרויות. אולי הוא הגיע למסקנה שהפסקת אש ממושכת היא צורך קיומי לישראל, בגלל המצב המדיני והכלכלי או האסון בצפון. רק שלא ינסה להסביר לנו שחמאס כבר יספק לישראל הזדמנות לחדש את האש כאוות נפשה, מפני שזו עלולה חלילה להיות הזדמנות נוסח שבעה באוקטובר. בבקשה, שגם לא יבטיח שכוח זר ישגיח במקומנו על ציר פילדלפי. במשך למעלה מארבעים שנה המצרים היו אמורים לפקח על פילדלפי. רק עכשיו, בזכות אוגדה 162, הוא מפוקח באמת.
