איתמר בן־גביר שוב הדגים השבוע את כישורי הקטטה המופלאים שלו עם שאר העולם. מילא הדרישה האולטימטיבית לצרף אותו כחבר בפורום ניהול המלחמה. גם על חוק הרבנים שהוא תוקע אין צורך להצטער יותר מדי. יתכן שאפילו נפילת הממשלה בגללו לא תהיה אסון לאומי כבד. אבל סגנון ההסתערות על דרעי, שותפו לקואליציה, מעכיר לא רק את היחסים הפנים־קואליציוניים, אלא גם את האווירה הלאומית הכללית.
מה אמורים החיילים בחזית לחשוב כשאחד מעמודי התווך של הממשלה תוקף עמוד תווך אחר בחריצות כזאת? מפלס העוינות בסדרת הציוצים של בן־גביר על דרעי ואוסלו שיקף עוינות שיכלה להספיק גם לתיאור יחסי ישראל־טורקיה בימים אלה. שום דבר לא שכנע אותו להפסיק, אפילו לא הודעת ש"ס שלשום שלמען שלום בית קואליציוני היא מקפיאה את צעדי התגובה שלה.
נתניהו, שמסרב בצדק להכליל את השר לביטחון לאומי בפורום ניהול המלחמה, ודאי מבין שככה אי אפשר להמשיך. בן־גביר הוא שותף קואליציוני בלתי אפשרי. לכאורה אי אפשר גם בלעדיו, אבל כדאי לנסות. למשל, להציע לאביגדור ליברמן ולגדעון סער הצעות שלא יוכלו לסרב להן; שהם ייכנסו והוא ייצא. בימים כתיקונם, ודאי נוכח הסקרים המבטיחים למפלגת ימין חדשה, ליברמן לא היה מעלה בדעתו אפשרות כזאת, אבל במצב החירום הנוכחי ייתכן שבכל זאת יתרצה, אם ההצעה אכן תהיה ראויה, ומעוגנת בחקיקה, כמו קביעת מועד מוסכם לבחירות במהלך 2025. רוב עם ישראל, זה די ברור, יהיה בעד.
