גדעון לוי יצא בזול. הכרעת דין טרייה במשפט דיבה שהתנהל נגדו מייחסת לו דבר שקר וטפילת עלילה, אך פוטרת אותו מתשלום פיצויים לתובעים. הכיצד? על פי החוק אין עילת תביעה בלשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור. אם מישהו טופל עלילת דם קיבוצית אי אפשר לתבוע אותו, רק אם העליל על אנשים מסוימים, וגדעון לוי הוא הרי רב־אמן בהכפשת ציבורים שלמים: המתנחלים, צה"ל, מדינת ישראל. רבים נפגעים ממנו עד עמקי נשמתם, יודעים שהוא מטיח בהם האשמות שווא, אך מנועים מלתבוע אותו. חבל על הזמן והכסף.
ראשי ישיבת חומש בצפון השומרון החליטו לנסות בכל זאת. הם התקשו לשאת את מה שהעיתונאי הוותיק מ"הארץ" אמר על חומש בריאיון לערוץ 13 לפני שנתיים וחצי. לוי הוזמן אז לאולפן כדי לחוות דעה על הכרזת יאיר גולן ש"מתנחלי חומש הם תתי־אדם", וסמך את ידיו על ההתבטאות המחליאה. הוא סיפר: "הייתי כמה פעמים בחומש וראיתי את האנשים, ראיתי איך הם מתנהגים, ראיתי פלסטיני שאנשי חומש תלו אותו על עץ ושרפו לו את הרגליים. יש לפחות עשרים מקרים מתועדים שיצאו מחומש".
כשאחד הנוכחים באולפן מחה, לוי התחכם: "אם לא נוח לכם בגרון תתי־אדם, נקרא להם חלאות אדם". למחרת כתב בעיתון: "מי שתופס נער פלסטיני, מתעלל בו במשך שעות, מכה אותו ובועט בו, קושר אותו למכסה מנוע של מכונית ולבסוף גם תולה אותו על עץ וחורך את כפות רגליו במצית – הוא תת־אדם, וכי איך תגדירו אותו אחרת?". חצי שנה לפני כן פרסם במדורו הוותיק "אזור הדמדומים" כתבה שלמה על אותו נער, תחת הכותרת "כפתו, תלו והכו: טארק בן ה־15 מתאר שעתיים של התעללות על ידי מתנחלים בחומש". בהמשך נכתב שהנער איבד את הכרתו ומצא עצמו בג'יפ של צה"ל.
אלא שבבית המשפט התברר שלוי לא ראה במו עיניו שאנשי חומש תלו נער כלשהו על עץ כלשהו וחרכו את כפות רגליו. הוא רק נפגש עם הנער ואימץ את גרסתו במלואה. שופט השלום בבת־ים אודי הקר קבע כי "הראיות שהוצגו בתיק אינן תומכות בגרסת הנתבע כפי שתוארה בפרסומו. המסמכים הרפואיים, שאינם מוכיחים כוויה ברגליו של הנער, התמונה בג'יפ הצבאי ויומן המבצעים הצה"לי – אינם תומכים בתיאור האירוע כפי שסופר על ידי הנתבע. גם הטענה על עשרים אירועים לא הוכחה כנדרש ולא הובהר מספרם המדויק". השופט אף ציין כי לוי לא טרח לבקש את תגובת דובר צה"ל או המתנחלים לעדות הנער.
בקיצור, לוי שיקר. הסיפור שלו היה עלילת דם תקנית, סיפור מופרך על יהודים שפוגעים בנער גוי חף מפשע. יכולנו לקנח את הטור הזה בהערה עוקצנית שהוא לא עיתונאי, הוא תת־עיתונאי, אך זו תהיה לשון המעטה לנזק העצום שגורם פועלו התקשורתי. לפני הכול לוי הוא מוסד, עמוד האש של מערכת הארץ, מקור מידע מרכזי של השמאל הישראלי על הנעשה כביכול בשטחים הכבושים. שבוע אחרי שבוע, מאז האינתיפאדה הראשונה, הוא מלעיט את קוראי העיתון הישראלי המתורגם ביותר לאנגלית בדיווחים על מעשי רשעה שיהודים מעוללים לפלסטינים. יש לו מניות רבות בטיפוח האיבה השמאלנית המקומית למתנחלים והמשטמה הבינלאומית לישראל. פסק הדין השבוע בענייניו חושף צוהר לטיב המידע שהוא מתיימר לפרסם כעובדות מוגמרות.
"במשך שלושים וחמש שנים אני מפרסם סיפורים שכמעט אף אחד מהם לא ראיתי במו עיניי", התגונן לוי השבוע בתוכנית קלמן־ליברמן ברדיו, והסביר שבדרך כלל עיתונאים מגיעים לזירות אירוע חדשותי לאחר התרחשותו. אמת ויציב. אבל עיתונאים אמורים גם לוודא ככל יכולתם את אמינות העדויות שהם גובים בשטח לפני שהם מגישים אותן כעובדות לצרכניהם התמימים, קל וחומר כאשר השורה התחתונה היא ביקורת על אישיות מסוימת או על גוף מסוים. אצל לוי כל כתבה היא כתב אישום ממוקד ונחרץ, אך לעיתים קרובות היא מסתמכת על עדויות שקשה מאוד לוודא.
לפני כחודש, למשל, הוא הוחתם על כתבה שנשאה כותרת פסקנית: "בתוך שעה, צלפים הרגו שבעה עוברי אורח חפים מפשע במחנה הפליטים ג'נין". וכותרת המשנה: "הרחובות היו שקטים כששבעה מתושבי ג'נין נורו למוות" (הארץ, 13.6.24). לוי לא היה בג'נין, כמובן, כשהצלפים ירו. הוא הסתמך על תיאורי אחיו של אחד ההרוגים, שלא נכח אף הוא באירוע, ועל תחקירן בצלם, עמותת שמאל קיצוני שמטרתה המוצהרת אצל רשם העמותות היא "לסיים את הכיבוש". אף על פי כן, תיאוריהם הוצעו לקוראי הארץ כתיאור המציאות כהווייתה.
גילוי נאות: שנים רבות אני עוקב אחרי לוי, מתחלחל מאהדתו הגלויה למניעי אויבינו, כולל חמאס וחיזבאללה אגב, וחושד באמינותו. כבר לפני חצי יובל שנים פרסמתי כתבת תחקיר שהצביעה על שורת דיווחים מפוקפקים שלו, ותהתה כיצד אפשר לרחוש אמינות למי ש"אחוזי הצדק בשטחים מתחלקים אצלו ביחס של מאה לאפס בינינו לבין הפלסטינים". המניע הישיר לפרסום הכתבה היה החלטת איגוד העיתונאים להעניק לו פרס בנימוק משעשע: "מתוך גישה מצפונית ייחודית חש לוי חובה לדווח על מה שעיניו רואות ואוזניו שומעות, כשהוא שומר על כללי האתיקה המחייבים בדיקת הנתונים עם כל הנוגעים בהם… ביושר עיתונאי ובאומץ ציבורי מדווח גדעון לוי לקורא על המתרחש באזור הדמדומים שבו חיים הפלסטינים. גם מי שחולקים עליו יודעים שכתיבתו היא חסרת פניות ומורא".
קלמן ליבסקינד שאל השבוע את לוי אם אינו סבור שהפסיקה החדשה בעניינו מטילה דופי במפעל חייו העיתונאי, ואמר לו שהוא מפרסם סיפורים שהוא עצמו אינו יודע אם הם נכונים או לא. לוי, איש רהוט מאוד, התנער ביהירות מהטענות נגדו. הוא תהה אם ליבסקינד חושב שהפלסטינים ממציאים סיפורים. למה להם להמציא, שאל רטורית. כמעט בנשימה אחת הצהיר שגם בעתיד לא יטרח לבקש את תגובת אנשי חומש לדיווחים שלו עליהם, בטענה שלא נהוג לבקש תגובות מ"משפחת פשע", כלשונו. הכרזה כזאת מפי עיתונאי כה ידוע מחייבת דיון דחוף במועצת העיתונות או לפחות במערכת הארץ, אך קלושים הסיכויים שדיון כזה יתקיים אי־פעם. סביר יותר להניח שלוי יקבל בקרוב עוד פרס על עיתונות לתפארת. אחרי שזכה לא מכבר גם בפרס סוקולוב, אולי אפילו יקבל פוליצר. 
