הרבה דברים שקרו השבוע לפני 25 שנה נראים היום דמיוניים: לחיצת יד בין ראש ממשלה ישראלי ליאסר ערפאת; רוב פרלמנטרי מוחלט לשמאל, אפילו בלי המרכז; אבל הפרט המדהים מכולם הוא הרכב הקואליציה: עבודה, מרצ וש"ס.
קהל הבוחרים של ש"ס היה ועודנו הימני ביותר בישראל. מאות אלפי מצביעיה לא מאמינים בשלום ולא מאמינים לערבים. שיעור החרדים הספרדים התומכים בעמדות יוניות נמוך אפילו משיעור הדתיים־לאומיים התומכים בכך. אבל המפלגה, שהייתה אז בת תשע בלבד, הדהימה את הציבור החרדי ואת המערכת כולה כשנכנסה לממשלת רבין. גבו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל היה רחב וסמכותו מוחלטת, מה שאפשר לדרעי לדלג מעל ההתנגדות החרדית־אשכנזית של הרב שך והקל על כאבי הבטן של המצביעים. הם העריצו את מרן יותר משתיעבו את שולמית אלוני ויוסי שריד. השמאל קיבל רוב יהודי במיקור חוץ.
אפילו הזמן הרב שעבר לא השכיח את עוצמת ההתנגשויות בעידן אוסלו. מיליוני מילים נשפכו על קרבות הרחוב בין ימין ושמאל, אבל זו רק חלק מהתמונה. הקואליציה תפרה בתפרים גסים גדול תורה ספרדי־חרדי מירושלים ומפלגה אפיקורסית־חילונית מתל־אביב, ואלה חישבו להיקרע מדי יום. שולמית אלוני הצהירה שלמען השלום תחבוש שטריימל, אבל מגבעת הראשון לציון הייתה גדולה עליה. ש"ס הייתה חזקה מספיק, והמגעים עם הפלסטינים מפתים מספיק, כדי שאלוני תתפוטר מתיק החינוך. בבחירה בין מרצ לש"ס, די ברור את מי העדיף רבין.
והעימות הנוסף, החשבון שטרם נשלם, הוא בין המתנחלים והש"סניקים. תומכי ההתנחלות תיעבו את ממשלת אוסלו וראו בדרעי את האחראי הראשי לה. הש"סניקים, מצידם, ראו את המתקפות מימין כהמשך הדיכוי האשכנזי השנוא, הפעם לא מצד כיפות שחורות אלא מצד כיפות סרוגות. הישיבה בממשלת אוסלו לא הייתה רק בחירה טקטית אלא גם נקמה אסטרטגית. זה הגיע עד לעימותים אלימים תחת ביתו הישן של הרב עובדיה. ככל הידוע, הוא סבר שההפגנות קיצרו את ימיה של רעייתו מרגלית. לפי ההיסטוריה, המפגינים סברו שישיבת ש"ס בממשלה תרמה לקיצור ימיהם של ישראלים רבים.
הימין האידיאולוגי סירב להכיר בכך שיש ציבור ענק שארץ ישראל חשובה לו, אבל בטמפרטורת החדר. בניגוד לציפיות, ש"ס לא שילמה שום מחיר אלקטורלי על שנות אוסלו: היא זינקה לעשרה מנדטים ב־1996, ול־17 אחרי שנמנעה בהסכם חברון. ההתנתקות, שנולדה בליכוד, הייתה המשך טבעי, כי אם ש"ס יכולה לחיות בשלום עם יציאה מעזה, הליכודניקים יכולים לחיות עם פירוק היישובים היהודיים מסביב לה.
מפלגת הבית היהודי של בנט, שמנסה לשווק את ערכי המתנחלים באריזה חדשה, כמו שעשתה בזמנו ש"ס עם היהדות הספרדית, היא המשך המאבק ההוא. אין פלא שהמהלך הגדול הראשון של בנט היה ללכת לקואליציה עם מפלגות מהמחנה השני ולזרוק את ש"ס מחוץ לממשלה. היה שם גם חיקוי מסוים לדרעי של 1992, עם קורטוב של שמחה לאיד. גם כאן, טקטיקה פוליטית הלכה יד ביד עם ניחוח של נקמה צוננת, שחיכתה בדיוק עשרים שנה.
השנים והישיבה הממושכת יחדיו עשו את שלהם. חלומות הגדולה של ש"ס על הנהגת המדינה עלו בעשן, והאיבה שככה מעט. זה קורה בעיקר מסיבות פרקטיות: הרומן הקצר עם מפלגות מחוץ למחנה לימד את כולם שהאינטרס הפוליטי דווקא מחייב את שני הצדדים ללכת יחד.
