נאום הפרדה של אלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס גרר תגובות נזעמות בקרב המתנחלים. אין זאת משום שהאלוף לא הרוויח אותן בעמל רב. הגינויים על היותו מרחם על אכזרים בדאגתו לשלמות הרש"פ ראויים ומתבקשים, וכך גם ראוי האלוף פוקס לדברים שהוטחו בו על שנאת "נוער הגבעות" הבוערת בו להשחית, שאותה ביטא בנאומו. ובעיקר יש לגנות את מילוי תפקידו המסור ב"מלחמה על השלום" שעל מזבחו הוקרבו יהודים.
אבל הטענות כלפיו בעניין "נוער הגבעות" תמוהות, שכן הוא נתלה באילנות גבוהים. ימים ספורים לפני נאומו, כתב הרב יעקב מדן מאמר תחת הכותרת "אלימות 'נערי הגבעות' מסכנת את ההתיישבות". רוצה לומר, היה לאלוף הפורש על מי להסתמך מקרב המתנחלים. הדבר כמובן אינו מצדיק את התבטאויותיו של פוקס. בוודאי לא את תפיסתו הביטחונית הכושלת, שנבעה משיבוש המחשבה שאליו נקלע ואשר גרם לו להחליף בין אויב לאוהב.
אבל פוקס הוא כבר היסטוריה. הוא יצטרף מן הסתם ל"שנים עשר אלופים במיל'" ואולי ינצל את הקשרים שטווה בארה"ב, וימכור נשק באפריקה, ובכך יועל להגשים שתי מטרות נשגבות – המשך המלחמה על השלום והשלמת הכנסה. הדבר המדאיג הוא סינדרום התמימות, שבו לוקים רבים וטובים מקרב הציונות הדתית, ושמשתקף ממאמרו של ראש ישיבת הר עציון. דוגמה נוספת לסכנה הטמונה בתמימות, הוא הרעיון לשיתוף פעולה עם אויבי ההתנחלויות מארגון השמאל החתרני "אחים לנשק".
על תופעה זו, של התנצלות בכל מקרה ולקיחת אחריות על כל מעשה, כתב זאב ז'בוטינסקי ב־1913 את מאמרו "במקום סנגוריה". "בהרבה דברים טועים גם התמימים – אלה שלרגלי כל עניין מעמידים עצמם בפוזה ונושאים נאום של סנגוריה".
המאמר נכתב בעקבות עלילת הדם שטפלו הנוצרים נגד מנדל בייליס באשמת רצח ילד אוקראיני. ז'בוטינסקי תיאר כיצד "מאתים רבנים נשבעו בדפוס… שאין היהודים שותים דם תינוקות, ואיש לא שם לב… רושם כזה יעשו כל הנאומים שנשאו ושעתידים לשאת צירי היהודים בבית-המחוקקים."
אם יש משהו חמור ש"העיתונות 'שלנו' מתעלמת ממנו", כלשון הרב מדן, הרי זו ההתעללות שעוברים נערי הגבעות מצד גורמים ששלטון החוק נפל בידיהם, ושלגביהם תהה מנחם בגין אם הם אינם בעצם אדוני הארץ האמתיים. השיטות שבהן מטפלים בחלוצים מסורים אלה, העלו מן האוב את ספרו של אלכסנדר סולזניצין "ארכיפלג גולאג", ואת ימי שלטונו של קולונל חואן דומינגו פרון בארגנטינה. אך למרבה הפלא, אין פוצה פה ומצפצף לנוכח רמיסת זכויות אדם בסיסיות של 'הגוזמבות' המתרחשת דבר יום ביומו ביהודה ושומרון, מתחת לאפם של הרבנים.
מסע דמוניזציה מתנהל כנגד המתנחלים, שהשוני בינו לבין עלילות הדם כנגד היהודים בגולה, מתבטא רק במבצעיו – פעם אלו היו הגויים, כיום אלו יהודים בשירות הגויים. במקום להצטדק, יש לנקוט בשיטתו השונה-בתכלית של ז'בוטינסקי: "כל דברי ההגנה הם לבטלה. ואולי יש בהם גם משום נזק. זה שנים אחדות יושבים היהודים על ספסל הנאשמים. לא הם חייבים בדבר. אשמים הם רק באחת: הם מתנהגים כאשמים. כל הימים אנו 'קוראים בגרון' ומצטדקים…עד מתי?" תהה מנהיג בית"ר. "אמרו נא לי, ידידי ורעי … האם לא הגיעה השעה שעל כל ההאשמות הללו ועל אלו שעתידות להישמע…לקרוא בקול רם וצלול, במנוחה ובקרירות: לכו כולכם לעזאזל? והרי זה יהיה הנימוק היחידי שיהא מובן ומתקבל על דעת הקהל הזה."
