בעולם מתוקן היינו יושבים עכשיו יחד קבוצות־קבוצות, מבכים את כאב החטופים וזועקים את זעקתם. הביחד הזה שלנו היה יכול לעורר שאלות ולבלבל את המביטים מהצד, כי היינו שם כולם, כולנו. מכל האמונות והתפיסות, על כל המשתמע החזותי מכך. רק דגל כחול־לבן וסיכה צהובה על דש הבגדים השונים שלנו היו מסמנים את הנאספים כקבוצה מלוכדת ושלמה. היינו יושבים ברחבי הארץ – בכיכר החטופים התל־אביבית ובאוהל הגבורה הירושלמי; ברחבת הכותל המערבי ובכיכר המוזיקה בשדרות; בחניון רעים ובמעבר כרם־שלום; בהר הרצל ובהר הזיתים; ביד ושם וביד לשריון. והיינו דנים יחד, בדמע ובכאב, בדרכים הנכונות להשיב את החטופים הביתה.
היינו מתווכחים, ודאי שהיינו מתווכחים. אלא מה. היינו נלחמים על הדעה המנומקת שלנו שקובעת כי יש ללכת לעסקה תוך שחרור מחבלים, או על העמדה שדורשת לחתור לעסקה מסוכנת פחות, שתושג דרך לחץ צבאי והכרעת האויב. היינו מתעמתים בשאלה אם להפעיל את מרב הלחץ בארץ על הממשלה, או שמא לטלטל את העולם הנאור, שיתעורר ויפעיל הוא את מרב כוחו מול מדינות תומכות טרור.
עוד המון נושאים ותת־נושאים שנויים במחלוקת היו עולים על הפרק, אבל את הפתרונות היינו מחפשים מתוך קשב, ואת תסכולנו היינו מפנים קודם כול לעבר המרצחים ולעבר מי שתומכים בהם בצביעות אין־קץ. לא היינו מעלים בדעתנו שצד כלשהו בתוכנו אדיש לגורל החטופים, גם לא לביטחון המדינה. לא היינו מסתדרים במעגל מוקפד סביב מגזרים ותפיסות, בלי לברר בכלל מה האפשרויות שמונחות על השולחן ומה מתרחש מתחתיו. כי בעולם מתוקן, כשכולנו מסומנים באותם עיגולי מטרה של אויב מפלצתי, היה מתבקש שלא נתקוטט במקום הצר הזה שנותר לנו להצטופף בו ביחד. כי בעולם מתוקן, במצב כזה אין מקום להאשמות ואין זמן לפתוח פנקס ולבדוק מה היד כתבה ועדיין כותבת. ושעה שהמצודה פרושה, אי אפשר להיפרע מאחינו, מדעתם ושלא מדעתם.
אז היינו יושבים יחד, באותו עולם שמבקש להיות מתוקן, ודנים בצעדים שאנחנו יכולים להסכים עליהם. בין לבין, חלקנו היו אומרים תהילים, או קוראים שירה מודרנית יותר. מישהי הייתה אוספת התחייבויות להפרשת חלה, מישהו היה מחתים על הצהרה משותפת שתצא לתקשורת לקראת המהדורה. אחד היה מארגן סעודת אמנים, אחר היה מסיע אמנים שישירו משהו על במה סמוכה. את האירוע היינו חותמים בשירת התקווה. חלק היו מוסיפים עליה את "אני מאמין" של הרמב"ם, עם הציפייה לביאת המשיח; אחרים את "אני מאמין" של טשרניחובסקי, "כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו רוח עז". את כל אלה היינו מקדישים לזכות החטופים והלוחמים, לרפואת הפצועים ולעילוי נשמת הנרצחים והנופלים. חלק היו מוחים נגד הממשלה, חלק לא. אבל היינו יושבים יחד, מעגלים־מעגלים של אינטרס משותף, של אמון הדדי שכל הנוכחים כאן, ובכל נקודת התכנסות, מבקשים את אחיהם. דואגים בלב דואב לגורל החטופים, חפצים לחלוק כבוד אחרון לנעדרים ולהביאם לקבר ישראל, ונחושים לא לתת לאירוע מחריד כזה לשוב ולהתרחש.
אוי כמה שהעולם הזה איננו מתוקן. אוי כמה יש לנו עוד לתקן. שהרי כל שאנחנו רואים לנגד עינינו זה את עצמנו ואת דרכנו. רועדים מפחד לא לצאת פראיירים, לא לספוג מתוך מחננו־שלנו את תנועות הביטול. שהרי הרבה יותר קל לנו להשתכנע שרק הצד שלנו מושיט יד באמת, ולהתעלם מכל הידיים המושטות אלינו. למסגר אותן כהונאה פוליטית, כתרמית טקטית צינית וקנאית.
אולי החלק הקשה ביותר בתיקון הדרוש בעת הזאת הוא לא לדעת להושיט יד, אלא לדעת להשיב יד לזו שנשלחה אלינו, בחשש שתיוותר נבוכה ותלויה באוויר.
הערת אזהרה
סוגיית החטופים מקפיאת דם משני עברי הוויכוח. כי איך אפשר לא לעשות הכול כדי להשיבם כאן ועכשיו? ואיך אפשר להסתכן בסבב נוסף של טרור חטיפות? אני פוחדת מהעסקה, ופוחדת שלא תהיה עסקה. ככה, בו זמנית. דואליות שמאפיינת את תשעת החודשים האחרונים בכל אשר נלך. בשינה הטרופה שאיכשהו חוצה ליל מחשבות על מה איתם ומה עושים להם. בביס שאנחנו לוקחים מהצלחת ובזה שלא. ברגע של צחוק, בפרפור הלב שמלווה אותו כי מה מצחיק עכשיו, מה.
אין לי תשובות טובות לשאלה איפה עובר הגבול בין עסקה אחראית לזו שלא תעלה על הדעת. יש לי רק הצצה חטופה לארכיון משכבר, לפסיקתו של נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק בעתירת תושבי גוש קטיף, ערב חורבן ביתם: "טוענים העותרים כי תוכנית ההתנתקות תעודד את אויבי ישראל, אשר יגיעו למסקנה כי הטרור הצליח ואיום הטרור על ישראל יגדל; היא תגדיל את הסיכון הביטחוני ליישובים הישראליים הסמוכים לשטח המפונה (…) הפינוי יאפשר חידוש תשתיות הטרור ויצריך כניסה מחודשת של הצבא לשטח המפונה במאבק נגד המחבלים", כתב אז ברק. "המדינה טוענת כי תוכנית ההתנתקות תשפר את המצב הביטחוני. זאת, משום שהחיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית יפחת. (…) הפינוי ישפר את מרקם החיים של התושבים הפלסטינים ויפחית את רצונם לפגוע באוכלוסייה ישראלית".
ופסק נשיא בית המשפט העליון, בשם בג"ץ: "עמדתו של בית משפט זה מיום הקמתו הייתה כי החזקה פועלת לטובת הסתמכות על מומחי הביטחון מטעם המדינה, אשר עליהם מוטלת האחריות להגשמת מדיניות הביטחון". העתירה נדחתה, עקירת גוש קטיף ויישובי צפון השומרון התממשה. מומחי הביטחון שהבטיחו גדולות מטעם המדינה התבדו. שיפור מרקם החיים של התושבים הפלסטינים לא הפחית במאומה את רצונם לפגוע באוכלוסייה הישראלית, להפך. הוא עורר תיאבון רצחני מסורתי, אִפשר חידוש תשתיות טרור, והביא לכניסה מחודשת של צה"ל לרצועה, מול מחבלים ממומנים היטב שהתמקצעו בינתיים והפכו מפלצתיים יותר ויותר.
ראוי שבנקודת המחלוקת הנוכחית יגבר מעט הקשב למורכבות המצב, תוך ויתור על אוטומטיות טענת "משיחיסטים מסוכנים". אזהרות בנושאי ביטחון יכולות להיות מעוגנות ברציונליות מוחלטת, גם כשהן באות מחובשי כיפות או ממצביעי הממשלה הנוכחית. אכן, על מומחי הביטחון "מוטלת האחריות להגשמת מדיניות הביטחון" – וזה כולל גם את הביטחון העתידי. לא חייבים להסכים, אבל הגיע הזמן להקשיב ברצינות, לקחת בחשבון, וגם לכבד.
