אני לא מצליח להתאושש מזה. ישבתי השבוע באולפן הפטריוטים כשנכנס אליו פתאום בחור צעיר, קטן מידות, שנראה כמו נער בר מצווה – לא מישהו שתביט בו ותגיד "רמבו". באותו הרגע קלטתי גם כמה אני זקן. אני לא בטוח שהבחור יודע בכלל מה זה "רמבו". בכל אופן, הוא התיישב על כיסא המרואיין ובמשך עשרים ומשהו דקות תיאר בפרטי פרטים איך נראה עוול.
לבחור קוראים סער אופיר, וב־7 באוקטובר הוא בחר למות.
הוא שמע שיש מתקפת טילים על הדרום, ובכיפתו המתנפנפת בחר לנסוע יחד עם חובש של איחוד הצלה לדרום, כי גם הוא חובש ואולי מישהו יצטרך עזרה. בדרך הם הבינו שמדובר בקצת יותר מטילים, וחברו לשוטר ולעוד כמה חבר'ה והחלו להילחם בכבישי הדרום.
זה עוד סיפור גבורה של אנשים פשוטים שהתעוררו כשאנשים לא פשוטים הלכו לישון. הוא ראה אנשים נהרגים מול העיניים, הוא הרג מחבלים, הוא עצר מחבלים והעביר אותם לידי שב"כ, והוא לא ידע שרגע אחרי שיסיים להילחם בשביל המדינה, המדינה תיזכר להילחם בו.
כורכום הארץ
כשהוא סיפר את הסיפור שלו, התחלתי לשמוע את הקהל מאחוריי מקלל. אנשים טובים באים לארח לנו לחברה בפטריוטים אבל אפילו הקהל המנומס ביותר לא יכול שלא לזרוק איזה "סעמעמק" כשהוא שומע איך חודש אחרי 7 באוקטובר, כן, חודש אחרי, כשמאות אנשים במחנה שורה עדיין היו עסוקים בזיהוי חתיכות עצם כדי לחבר אותם לפנים ולהודיע למשפחות אם יקיריהם נשחטו; חודש אחרי השואה הקטנה שברוב יהירותנו לא הצלחנו לחזות; חודש אחרי שסער עצמו ראה חמש גופות – זוג הורים ושלושה ילדים – מוטלות מחוץ לרכב, אחרי שהאויב הנאצי הערבי הוציא אותם מהרכב כדי לוודא הריגה בכל החמישה; חודש אחרי כל זה, כשמדינת ישראל עוד לא קרובה אפילו להתחיל ללקק את פצעיה – בסך הכול חודש אחרי 7 באוקטובר החליטו כמה חבר'ה בפרקליטות שזה הזמן לחקור את סער אופיר בחשד לכך – חכו לזה, תנו לזה רגע, תנשמו עמוק, תוציאו אוויר – ש"רצח מחבל נוח'בה".
סער ישב שם וסיפר שהחלק הכי משפיל היה הרגע שבו שוטרי מחוז תל־אביב פשטו על בית המשפחה באלקנה. זה אולי הרגע להזכיר שמדובר במשפחה שבה האבא בתפקיד מסווג בכוחות הביטחון, האח משרת ברפיח, האחות קצינה לוחמת, הדוד לוחם עם יותר מ־160 ימי מילואים. אלה ציונים אמיתיים, שורשיים, ערכיים, הייתי אומר מלח הארץ אבל אמרו לי שזה מונח נוצרי אז אסתפק בכורכום הארץ.
בצורה מעליבה, סיפר סער, השוטרים "הפכו את הבית", בלגנו, שברו, הכול במין תאווה של מדינה מבולבלת שמצאה על מי להוציא את העצבים שלה אחרי שפישלה בענק. הוא מספר איך ישב בחקירה והחוקר הטיח בו: "אתה לא יותר טוב מהמחבלים". סער מספר שאמר לחוקר: "איפה אתה היית ב־7 באוקטובר? התחבאת בממ"ד?". ואתה רואה עליו שהוא לא מרגיש בנוח להגיד את זה. הוא לא בא להילחם בחוקר הזה. כפו את זה עליו.
עורו אריות
בשלב הזה חשוב לי להגיד משהו עקרוני, שאין לו שום קשר לסער. סער אומר ומוכיח שלא פגע בשום מחבל כפות או עצור. הוא מראה וידאו שבו מסר עצורים לאנשי שב"כ, ושאלתי אותו אם חקרו את השב"כניק בסרטון והוא אומר שלא. גם לא חקרו את השוטר שלחם איתו וראה הכול, והשוטר נדרש לבוא מיוזמתו ולבקש למסור עדות. אבל אחרי שאמרתי את זה חשוב לי לציין, ובלי שום קשר לסער, שמבחינתי, ב־7 באוקטובר, למי שירד להילחם שם, וראה את הזוועות, אין שום חוקים. במלחמה מול הרוע המוחלט מותר הכול, ואם היה צורך לדפוק לאיזה מחבל כדור בראש בעודו כפות, כדי להמשיך להילחם ולעבור לקרב הבא, זה לא פשע, זו חובה. לוחמי המחתרות העידו איך היו מסרסים ערבים שהואשמו באונס יהודיות, ועכשיו אלה לוחמי המחתרות שלנו. אם הצבא הלך לישון, המחתרת תעשה כל מה שצריך כדי להגן על אחינו ואחיותינו.
מדי פעם אני אומר לעצמי בראש את המשפט "רצח מחבל נוחב'ה", כדי לוודא שאני עדיין שפוי והוא עדיין לא מתיישב לי בראש. אני לא יודע אם פרקליט המדינה עמית איסמן, החוקר החצוף, השוטרים שפשטו על בית המשפחה, אם כל אלה ראו את סרטי הזוועות, אבל אולי זה צריך להיות העונש שלהם. רוח רעה, רעה מאוד, נושבת בקרבנו. לשלו גולן עשו את המוות כי לקח קלצ'ניקוב של מחבל שירה לו בראש וכמעט הרג אותו, ובבג"ץ עוסקים בתפריט מחבלים ובתנאים של אנסים ושוחטי משפחות, ובממשלה מתקפלים בפני בג"ץ ונסוגים מהקרב מראש כדי לא להרגיז את לובשי הגלימות – ואנחנו ישנים. המחנה הלאומי לא יצא להפגין בתקופת הרפורמה, למעט בהפגנות ספורות. אבל עכשיו זה הזמן שלנו. אם רפורמה משפטית לא הוציאה אותנו מהבית, סער אופיר צריך להוציא אותנו.
נכון, זאת שעת מלחמה, אבל הפעם צריך לצאת למען המלחמה. לזכות השופטים שפגשו את סער צריך לומר שהם הטיחו ביקורת קשה במשטרה ובפרקליטות ושחררו אותו מיד, אבל התיק עדיין פתוח, המוטיבציה עדיין קיימת. בעולם מתוקן כל מי שקשור לבושה הזאת צריך להתפטר; בעולם הלא מתוקן שלנו אסתפק בסגירת התיק ובהתנצלות. אני באמת מאמין שעם ישראל הוא עם של אריות, אבל גם אריה ישנוני צריך לפעמים להחליט שהגיע הזמן לשאוג ולהגיד למערכת: אם תעזו לשים יד על הגיבורים האלה, נראה לכם מי מלך הג'ונגל.
צאו מהאדישות. תראו למערכת שהיא לא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. אתם באמת לא רוצים לחיות במקום שבו ב־7 באוקטובר הבא, אנשים כמו סער אופיר ישקלו פעמיים אם לצאת מהבית או להתחבא בממ"ד.
אגב, הוא אומר ששום דבר לא יעצור אותו מלקפוץ בפעם הבאה. אבל לא כולם כורכום הארץ כמוהו. תודה סער, תתביישי מדינת ישראל.
