הבשורות הנוראות על נופלי המלחמה בצפון השבוע הדגישו את מחיר החיים בסְפַר תחת איום מלחמה. סבל העקירה של השכנים שפונו מבתיהם בגליל סימן לתושבי הגולן את הלקח שיש להיאחז במקומם בכל תנאי למרות הסכנה. אולם בנוגע לעשרות אלפי העקורים, עד כה טרם נפרץ הנתיב הבטוח להשבתם.
אומנם גם בצד הלבנוני הכפרים נטושים מתושביהם, ההרס רב ומעל 100 אלף אזרחים פליטים, אלא שהמצב התודעתי שם שונה מהותית. בעוד שממשלת ישראל נתבעת על ידי אזרחיה ליכולת לשוב הביתה בתנאי ביטחון משכנעים, להנהגות חיזבאללה ואיראן יש שאיפה אחרת: לא שיבה לשקט שלפני המלחמה, אלא מיצוי מגמות המלחמה כהזדמנות לפיתוח מלחמה אינסופית גם בגבול סוריה וירדן, בדרך להשמדת מדינת ישראל.
המצב משני עברי הגבול רחוק מסימטריה. בלבנון עם בוא השקט התושבים ישובו לבתיהם ללא תנאים. הם אינם חוששים מבוקר ערפילי שבו צה"ל יתנפל פתאום על בתיהם. בצד הישראלי עקורי קו העימות לא ישובו מבלי שיחול שינוי ממשי בהיערכות חיזבאללה מעבר לגבול.
כפי שיחיא סנוואר ממנף את החטופים שבידיו לסחיטת ישראל, כך גם נסראללה למד ששיבת התושבים בגליל הישראלי נתונה בידיו ככלי סחיטה אסטרטגי. כדי להיחלץ מדינמיקת הסחיטה חייבת להתחיל שיבת התושבים ליישובי קו העימות בצפון כבר עכשיו, בטרם יושגו מלוא הציפיות לתנאי ביטחון מספקים. השיבה צריכה להיות הדרגתית, כפי שנהגו בראשית מפעל ההתיישבות: חברי ארגון השומר היו עולים לקרקע ככוח חלוץ שהכשיר וביסס את התנאים לקליטת מתיישבים נוספים, חפצי חיים נורמליים. במכתב להנרייטה סאלד מ־1909 תיארה מניה שוחט את משמעות התפקיד החלוצי שנטלו על עצמם חברי השומר. את המשימה הזו, היא הסבירה, יכולה לעשות רק חבורה בעלת תכונות מיוחדות: "הם צריכים להיות אנשים חזקים בריאים… מסוגלים לחיות בצריפים או בבקתות ערביות. בעלי אומץ לב והעזה, כי אחרת תסבול החבורה מההתקפות החוזרות ונשנות של הערבים".
לפני קום המדינה, ומיד עם סיום מלחמת העצמאות, נשאו את המשימה אנשי פלמ"ח. בתוך חמש שנים הקים הארגון או תגבר 52 יישובים. עם הקמת מדינת ישראל עבר התפקיד לגרעיני נח"ל. בתוך כעשור הקים הנח"ל יותר מעשרה יישובים במרחבי הגבול, והידועים שבהם הם נחל־עוז, ניר־עוז, יטבתה, האון ותל־קציר. דוד בן־גוריון הסביר ש"עלינו ליישב מקומות אפופי סכנות. התיישבות כזו נעשית רק מתוך אהבה גדולה, כי החיים בהתיישבות זו קשים ומסוכנים… וצר לי להגיד שגם הקיבוצים והמושבים אינם נדחקים יותר מדי ליישובים כאלה. כל פעם שאני בא לגליל אני עומד בוש ונכלם… יש בתים והם ריקים. ואין איש הולך להתיישב במקום נפלא וקשה זה. נח"ל ילך לשם, כי נח"ל הוא נוער העומד לפקודת העם… ובלוויית נח"ל אולי יבואו גם אחרים. זה הכרח חיוני לביטחון".
קשה להעתיק ולמחזר באופן פשטני דפוסי פעולה מהעבר ללא התאמות נדרשות לימינו. ובכל זאת, נוכח תנאי המלחמה שפגעו באורח חסר תקדים בהתיישבות בקווי העימות נדרשת ישראל למאמץ חלוצי מחודש ועדכני, וכן לתנופת התיישבות מחודשת במרחבי הספר. מהלך כזה, בהשראת חומה ומגדל, מחויב לשני תנאים הכרחיים: הראשון, קהילה שחבריה מחוברים זה לזה בקשר עמוק של שליחות משותפת, בעבותות של מחויבות הדדית שמעבר לשכנות טובה ביישוב קהילתי רגיל. התנאי השני מחייב אימוץ אורח חיים חלוצי מוכוון חזון וכוח אמונה, כפי שתיאר יעקב חזן, איש משמר העמק: "התמימות – תמימות האמונה – היא אם כל המעשים הגדולים. האמנו והגשמנו".
בשיחותיי בחודשים האחרונים עם מנהיגים בתנועה הקיבוצית התגלה קושי גדול בכינון מחודש של הרוח הזו. לרוב הישראלי שבחר בבשורת הנורמליוּת לא קל לשוב לקיום בתודעת כורח מאבק חלוצי. קריאה לשיבת החלוציות מעוררת בציבור רחב, גם בתנועה הקיבוצית, חרדה – כאילו מדובר בשיבת רוחות רפאים מהעבר.
אלא שגם בימי שיבת ציון לא התאים רוב הציבור לקשיי אורח החיים החלוצי. קומץ קטן ונחוש סימן את העתיד. האומה ידעה לתמוך ולהכיר בחיוניות שליחותו. גם כיום יש לא מעט צעירים וצעירות מבקשי משמעות בהשראת מורשת מניה וישראל שוחט, אלא שהם חסרי ארגון. ההנהגה הלאומית שכחה מזמן את הסיפור שמרומם את הכרח שליחותם והקרבתם. בלי כינון סיפור חלוצי חדש ילך המפעל הציוני ויאבד את אחיזתו ביישובי הספר.
