לפני שבועיים סיימתי את הספר החדש (והראשון) של צבי בן מאיר, 'מי שסוכתו נופלת'. גילוי נאות: מעולם לא פגשתי את צבי וכל חיבתי אליו נובעת מזה שהוא כותב יפה מאוד בפייסבוק. מי שסוכתו נופלת עוסק במשפחה שמתפרקת בעקבות יציאה מהארון של ביני, אבי המשפחה, והוא בעצם סיפור שזמן ההווה שלו הוא בין ההחלטה על הגירושין ובין הגירושין, וזמן העבר שלו הוא סיפור גדילתו של ביני – הישיבה התיכונית, ישיבת ההסדר, החתונה והשנים הראשונות לנישואים.
הסיפור של צבי דומה מאוד לסיפורה של הדמות שלו, ביני. קווים ביוגרפיים דומים – אמנם הישיבה עברה מרמת גן לגבעתיים (קשה שלא לזהות שם את רמת גן), אבל הישיבות אותן ישיבות, גבעת מרדכי היא אותה גבעת מרדכי. כאמור, יצירה בדיונית, אבל הקווים הביוגרפיים של צבי בן מאיר ושל ביני דומים מאוד, עד כדי תהייה – אין כאן הרחקת עדות אמיתית, אבל יכולה הייתה להיות, ואולי זה בכוונה.
רעות (גילוי נאות: גיסתי) כתבה על הספר ביקורת נהדרת באתר הזה ממש, כך שאין לי כוונה לחזור על עקבותיה אלא רק להמשיך משם, מה גם שהספר לא מכיל הרבה מבחינה עלילתית; בן מאיר משעין את הסיפור על השפה והדמויות, ופחות על ההתרחשות. ובין הדמויות עומדת – זוהרת, אפילו – דמותה של אשתו של ביני, אסתר, שהופכת כבר בפרק הראשון לגרושתו.
ההוצאה של הסיפור מהבדיון אל המציאות מוסיפה שלושה רבדים לסיפור. הראשון הוא המחשבה עליה – זו שחוותה את האירועים אבל הסיפור, בסוף, הוא לא שלה. הוא לא מנקודת המבט שלה. לא היא חתומה עליו. לא היא מוזמנת לערבי ההקראה, או מרואיינת לעיתון. אני מניח שמבחירתה, אבל ההצפה היא לא מוסרית אלא ספרותית – איפה הקול שלה, שמבליח לרגע אחד בסיומו של הספר ותו לא? איך רואים אותה בין החרכים?
בקריאה הזו אפשר לראות שבמידה רבה, הספר הזה הוא ספר על אסתר. כלומר היא הדמות המעניינת כאן. בן מאיר אמנם מספר את הסיפור מנקודת מבטו של ביני (אולי בגלל הקווים הדומים לביוגרפיה שלו עצמו, ועל זה עוד רגע), אבל הדמות שחייה הוכו בפתאום והשתנו במאה שמונים מעלות, הדמות שצריכה ללמוד מחדש את חייה, הדמות שהופכת מדמות רכה, עגולה, מלאכית כמעט – לבשר ודם, היא אסתר. מבין השורות אפשר לראות שביני אוהב את אסתר ומגונן עליה, וקשה שלא לשמוע את הניסיון שלו להעביר בין המילים את הקושי, את האמפתיה ואת ההצדקה שלה.
ואם כך, נוסף לספר רובד נוסף: אפשר לקרוא את הספר הזה כהתנצלות ארוכה-ארוכה, מכתב אהבה ארוך ומתנצל שנע בין הסופר ובין אשתו לשעבר. את שניהם אמנם אינני מכיר, ובכל זאת כך אני קורא. מכתב ארוך שבו הוא מנסה להעביר אמפתיה והתנצלות ואינסוף הסברים. תראי מאיפה באתי. תראי מה עשיתי. תראי איך חוויתי את חיי. לא הייתה לי ברירה אחרת, ואני מצטער על הסבל הזה שגרמתי לך ושעליו אני מספר כאן בסיפור הזה. זהו הרובד השני.
הרובד השלישי הופך את הספר להתנצלות שהיא גם אזהרה; שתדעו, הוא כותב, מה עומד לגרום הדבר הזה. אם אתם עומדים במקום שלי, או אתן עומדות במקום שלה, ועומדות להתחתן בנישואין ללא משיכה פיזית, זה מה שיקרה בסוף. ובמובן הזה קולו של ביני בסיפור הזה משמעותי והוא אולי הבחירה הנכונה, מפני שהוא פונה לאלה שעומדים במקום שלו, שיודעים את האמת – שאין להם משיכה לבנות או בני זוגם – ומזהיר אותם מהתוצאה הצפויה לאהוב או האהובה עליהם. וכיוון שהם אלה שמסתירים את האמת, האזהרה פונה אליהם. זו אזהרה שנמצאת ברובד של הספר לא רק כסיפור שמביא בדיון אלא כעדות של ממש, ומהחיים עצמם היא שואבת את כוחה.
