המעטפות עם האות צ' ובהן צווי הגיוס לצעירים החרדים טרם שוגרו, אך עתיד הקואליציה תלוי בשאלה באילו תיבות דואר הן יונחו לראשונה. הודעת שר הביטחון גלנט על שיגור צווים בחודש הקרוב הביאה את ההנהגה החרדית ליישר קו עם הקצה. רבני המיינסטרים הליטאי חתמו על הוראה דומה לזו שהנהיג עד כה רק הפלג הירושלמי: אפס שיתוף פעולה עם שלטונות הצבא, לא ברישום ולא בצו ראשון.
ובכל זאת, החרדים עדיין לא מפרקים את הממשלה. הם ממתינים לראות אם הצווים מגיעים ללב ספסלי בית המדרש, או שמא נבלמים בפריפריה, בישיבות לנושרים. טווח הזמן שהוגדר, חודש ימים, מבטיח שהצווים עצמם יגיעו רק אחרי שהכנסת תצא לפגרה, מה שנותן גם לקואליציה עוד קצת אוויר לפני המבחן.
במשרד הביטחון מתכוונים לשלוח כ־3,000 צווים במכה הראשונה, בהנחה שהם יניבו כאלף מתגייסים בפועל, אחד מכל שלושה. לפי החשבון הזה, מספר הצווים הכולל יגיע ל־10־12 אלף בשנה הקרובה. בהתאם לתוצאות הגיוס הראשון יֵדעו בצבא לדייק את הפעולות בשני הגיוסים הבאים בהמשך. גלנט הסביר שהוא מעדיף גיוס מוצלח ולא הצלחה בגיוס – כלומר, במקום צווים נרחבים וצודקים, גיוס ממוקד, לפי נתוני התאמה, ובהתאם ליכולת העיכול של צה"ל.
יש פער בין הצרכים וההצהרות של הרמטכ״ל על מחסור של כ־10,000 חיילים ובין הציפיות הצנועות יותר שהציג השבוע ראש אכ״א יניב עשור בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. אבל החשבון של גלנט הוא לא רק כמה ידיים אוחזות בנשק, אלא המוטיבציה של המתגייסים. מעט חרדים משרתים ומרוצים יביאו בעקבותיהם רבים יותר. זאת משום שלפי שר הביטחון גם קרע חברתי חריף הוא פגיעה בביטחון הלאומי. להגנתו ייאמר שהוא עקבי בטיעוניו עוד מימי הרפורמה. אז זה היה נוח לאופוזיציה, והיום היא מבקרת אותו על התהליך המדורג מדי לטעמה.
עוד לפני ההכרזה על צווי הגיוס ומכתבי הרבנים בעקבותיהם, אריה דרעי הכריז השבוע על סוף דרכה של הממשלה. "הרמתי ידיים", הוא צעק שוב באוזני כל מי שרק הקשיב. אבל ההתקפלות שלו אחרי הפלת חוק הרבנים לפני שבועיים הפכה את האיומים השבוע, כשגם חוק המועצות הדתיות נפל, למשכנעים פחות. דווקא הפעם הייתה סנקציה מעשית: חברי ש"ס עזבו את המליאה באופן שמנע מהקואליציה להשיג רוב לכל הצעת חוק.
זאת הייתה דינמיקה של קריסה שהזכירה את סוף ימי ממשלת השינוי, אלא שפטירתו של אחיו של דרעי בלמה אותה. במותו ציווה הרב יהודה דרעי מבאר־שבע עוד קצת חיים לקואליציה. לפחות עד סוף ימי השבעה, גם המשבר הוקפא. שבוע של שקט מתוך שבועיים וחצי שנותרו לסיום המושב הם לא דבר של מה בכך. בן־גביר, שהוציא את דרעי מדעתו במתכוון, היה הראשון לצייץ תנחומים ולתדרך את הכתבים שהוא מקפיא את הקמפיין נגד ש"ס. למחרת הלוויה, ש״ס שיגרה הודעה שמשיבה אותה אל המשמעת הקואליציונית.
ההודעה של עוצמה יהודית הייתה נדיבה פחות והבטיחה להמשיך ״לשבש״ את עבודת הקואליציה עד שבן־גביר יצורף לקבינט המצומצם. קמפיין מודעות רחוב עם הסיסמה ״אוהבים את אריה, אבל ביבי צריך בן־גביר חזק בקבינט״ הודבק סמוך למודעות האבל על הרב דרעי. בן־גביר מרשה לעצמו להתנהל כך מפני שלפי כל הסקרים הוא היחיד בקואליציה שדווקא יתחזק בקלפי. הוא אומנם יהיה באופוזיציה, אבל כנראה יעמוד בראש המפלגה המאורגנת והממושמעת ביותר. קדנציה בספסלים האחוריים, בלי סמכות ובלי אחריות, יכולה לסייע לו בטווח הארוך להגיע ליעד שהוא כבר לא מסתיר: התמודדות על ראשות הממשלה. בדרך לשם הוא מקווה למחוק את סמוטריץ' ולהפוך לאלטרנטיבה ימנית בלעדית בכנסת.
מסע הלוויה של הרב דרעי שיקף היטב את מצבה העגום של ש"ס. מההספדים עלתה תמונת העולם של מנהיגיה הרוחניים. הטרדות, התסכול, משבר ההנהגה. מעבר לטרגדיה המשפחתית, דרעי האח היה מועמד לתפקיד הרב הראשי הספרדי. מועד הבחירות המקורי חלף בשבוע שעבר, ומעל כל ההספדים, כולל של דרעי עצמו, ריחפה תחושת ההחמצה על כך שלא הצליחו לכבוש את התפקיד שנמצא בלב האג׳נדה של המפלגה. הרב הראשי היוצא יצחק יוסף, שהוא אגב מחותנו של הרב דרעי המנוח, שיקף עד כמה חוק הרבנים התקוע טבוע עמוק בדנ"א של המפלגה כאשר הכתיר את בנו של הנפטר לרב העיר הבא של באר־שבע. הוא גם הוסיף אזהרה, ״שאף אחד לא יהין לערער״, כאילו הרבנות הממלכתית שייכת בטאבו לשושלת דרעי־יוסף.
הרב יוסף, שצפוי להתמנות בקרוב לנשיאות מועצת החכמים של המפלגה, אף ביקש מהמנוח שיתפלל לביטול הגזרות על עם ישראל. למרבה הצער יש כרגע הרבה על מה להתפלל, אבל הדגש שנבחר היה על "גזירת גיוס בני הישיבות", שבהמשך השבוע הביאה את הרבנים לחתום על מכתב שמאגף את דרעי מימין ואוסר אפילו על קידום חוק הגיוס של הממשלה. אגב הממשלה, הרב יוסף גם התפלל ״תעביר ממשלת זדון מן הארץ״, ביטוי השמור בדרך כלל לממשלות שש"ס אינה חלק מהן.
יום השיבוש שהכריזו ארגוני המחאה בתחילת השבוע השתבש למשבשים. בניגוד לימי המחאה נגד הרפורמה המשפטית, דווקא התמיכה בקריאה להשבת החטופים ולהפלת הממשלה סחפה פחות אנשים לכבישים. שתי הקריאות הללו נהנות מתמיכה נרחבת לפי הסקרים, אבל דרכי הפעולה כנראה לא, אולי כי לא ממש ברור את מי מבקשים לשבש ומהי מטרת השיבוש.
כמעט כל מחאה מובילה גם להפרת הסדר הציבורי, אבל יש הבדל בין שיבוש שהוא תוצאת לוואי לשיבוש שהוא מטרה. מרי אזרחי לא אלים הוא כלי בדמוקרטיה, כל עוד אתה מוכן לשלם את המחיר. הלגיטימציה נעוצה כמובן גם בהיקף המשתתפים: מה שמותר ל־100 אלף לא מותר לחמישה, ובכל מקרה יש לשאול כמה אנשים הם המשבשים, וכמה משובשים.
למשפחות החטופים מובן שאין לנו מה לייעץ. כל אחת בדרכה תעשה מה שנכון בעיניה. אבל נדמה שהמאבק להשבת החטופים נחטף בידי עוד כמה גורמים. כשהם צועקים שצריך להחזיר 120 הביתה, לפעמים לא ברור איזה 120 דחוף יותר לראות בבית: החטופים מעזה או חברי הכנסת.
תוצאות הבחירות בבריטניה ובצרפת יילמדו באקדמיה: הניצחון המוחץ של הלייבור, הכישלון של לה פן, וגם האסטרטגיה הפוליטית והבריתות שהובילו לתוצאות. אבל הלקח של ישראל צריך להיות דווקא מהדרך: ייתכנו בחירות בזק. חודש ימים חלף מאז הכריז הנשיא מקרון על בחירות בהפתעה ועד שהן הסתיימו בתוצאה מובהקת בקלפי. בבריטניה שישה שבועות הספיקו למערכת בחירות, ואחריהן הוקמה ממשלה בבוקר אחד, עוד לפני ארוחת הצהריים.
בחירות במלחמה הן אפשרות רעה מאוד, אבל נדמה שהיא רעה פחות בהשוואה לחלופה: המשך הדשדוש, הקרע, וחוסר האמון של הציבור בממשלה. הממשלה נלחמת על הישרדותה, אבל ברגע שתיפול זה יהיה מבחן לכל המעורבים – האם ינסו משיקולים טקטיים למרוח את התהליך, או ישיגו הסכמה רחבה לקיצור התהליך, קמפיין קצר ככל האפשר, ולאחריו מו״מ קואליציוני מהיר ורזה. ולחזור להילחם.
