מאחורי הקלעים של העסקה להחזרת חלק מהחטופים ועצירת המלחמה בעזה עומדת ההנחה שיחיא סנוואר הוא המחליט והקובע היחיד בחמאס. ראש המוסד, ראש שב"כ ואפילו ראש הסי־איי־אי יוצאים ובאים מקהיר ומקטאר, אבל כולם מחכים לתשובות מעזה.
התיאור הזה סביר, אבל אינו מדויק לחלוטין. ראשית, אנשי חמאס הבכירים ביותר שמסתובבים עדיין בחופשיות ומנהלים את השיחות מתקשים לקבל מסרים מסנוואר, ששומר על מידור כמעט מוחלט, כנראה אי שם מתחת לאדמה בעזה. סביר להניח שמספר האנשים היודעים על מקום הימצאו המדויק הוא אפסי, ולכן כל תקשורת עמו צריכה לעבור כמה תחנות ביניים. אבל הסיבה העיקרית היא שהמהלכים של חמאס מתואמים מאוד עם איראן, שמפעילה נגדנו במקביל גם את חיזבאללה, מיליציות שיעיות בעיראק ואת החות'ים בתימן. לא בוער לאיראן לסיים את המלחמה, ומאחוריה גם עומדת רוסיה, שיש לה אינטרסים משלה.
נתחיל באיראן: כל עוד היא אינה משלמת מחיר כבד על תוקפנותה כלפי ישראל, כולל המתקפה הישירה בחודש אפריל, מבחינתה כל שרשרת האירועים שהחלו ב־7 באוקטובר היא בגדר ניצחון אסטרטגי. המלחמה הצליחה לעצור את ההקמה של ציר אזורי בין ישראל, ארה"ב ומדינות המפרץ, כולל ערב הסעודית, שהייתה כפסע מחתימת הסכם נורמליזציה איתנו. במקביל ישראל מדממת ואיבדה בפועל את השליטה על שני חבלי ארץ. ההרתעה שלנו נפגעה קשות, וכל יום נוסף במלחמת ההתשה משחק לידי האיראנים.
הנה גם משהו על התפקיד של רוסיה: תשומת לב מעטה מדי מוקדשת למהלכים הרוסיים באזור, אבל העימות שלנו קשור הרבה יותר משאנו נוטים לחשוב למתיחות העולמית הגוברת, שבאה לידי ביטוי גם במתיחות בין ארה"ב לסין סביב טייוואן.
בין איראן לרוסיה אין עבר של ידידות עמוקה, ואפילו ההפך הוא הנכון. רוסיה הייתה במשך שנים בעלת ברית של ישראל, פחות או יותר. נשיאה ולדימיר פוטין גילה רגשות חמים כלפינו, לפי מי שהשתתפו בפגישות מצומצמות עמו לאורך השנים. אבל הכול השתנה לפני מתקפת אוקטובר – בערך באפריל 2023. בראייה לאחור אפשר לזהות כי מאזה ואילך החלה רוסיה להפגין יחס עוין מאוד כלפי ישראל בזירה הבינלאומית.
הכול עניין של אינטרסים: הסיבה לעוינות היא הברית הצבאית בין איראן לרוסיה, שבמסגרתה מספקת טהרן לרוסים אלפי מל"טים לטובת המלחמה באוקראינה שנפתחה בשנת 2022. עם ה"גב" הרוסי, האיראנים מרגישים חזקים מאי פעם. הרוסים מצידם יודעים כי ארצות הברית משתוקקת לסיום המערכה בעזה גם כדי להקים סוף־סוף את הציר האזורי שבמרכזו ערב הסעודית.
אבל הרוסים מעוניינים לסיים את המלחמה באוקראינה, כך שמזרח המדינה תישאר בידיהם. הם גם רוצים שאוקראינה לא תיכלל בברית נאט"ו. עד שזה יקרה, הקזת הדם במזרח התיכון משרתת אותם. רק כך אפשר להסביר את ההתנהגות של רוסיה במועצת הביטחון של האו"ם בתקופה האחרונה. אפילו בעת שהופיעו בפניה משפחות של חטופים, וכאשר הוצגו עדויות על פשיעה מינית, נציגי רוסיה לא הפגינו אפילו טיפת אמפתיה כלפי הסבל הרב.
לגופה של עסקה לסיום המלחמה, לא בטוח שאיראן ורוסיה יצליחו לסכל את ההסכם להפסקת האש. אבל כשמסתכלים על מצב העניינים מזווית מבט רחבה יותר, כדאי להבין גם את האינטרסים שלהן.
משבר כוח אדם בצה"ל
אפשר לתמוה מדוע ישראל מנהלת מלחמה ארוכה בניגוד לעיקרון היסוד של תפיסת הביטחון הלאומית, שגורסת כי מלחמות צריכות להיות קצרות ככל האפשר. התפיסה הזאת נקבעה כבר בימי דוד בן־גוריון, בגלל מגבלות כוח האדם של ישראל. בארצות המקיפות אותנו חיים מאות מיליוני בני אדם עם רגישות נמוכה יחסית לחיי אדם, אך צה"ל חייב לבסס את עיקר כוחו על חיילי המילואים. מערכה ממושכת בעייתית לישראל בשל הפגיעה הבלתי נמנעת בתפקוד המשק.
רבות דובר באחרונה על המחסור החמור בצה"ל בכוחות לוחמים, ובמיוחד על רקע המחלוקת על השוויון בנטל, האבדות הרבות ומספר הפצועים הגבוה – יותר מ־10,000 נכי צה"ל חדשים מאז אוקטובר. אבל לשחיקה יש היבטים נוספים: ירידה משמעותית בנכונות של מפקדים להישאר בצבא קבע על רקע הפעילות המבצעית שאינה נגמרת, וכן הדימוי הכושל של הצבא כארגון. אגף כוח האדם מתקשה למצוא פתרונות למשבר הארגוני העצום שחוות יחידות בצה"ל. בצמרת צה"ל אומרים שאפילו ראש האגף עצמו, אלוף יניב עשור, וכן בכירים נוספים באגף, משתוקקים לסיים את תפקידם ולהשתחרר מהצבא.
הרוחות הרעות בצה"ל באות לידי ביטוי גם בחשדנות בין מפקדים בכל הרמות, כולל היחסים העכורים בין הרמטכ"ל הרצי הלוי לסגנו אלוף אמיר ברעם. השניים אינם מדברים ביניהם אם הם לא מוכרחים לעשות זאת. על הלוי עצמו ניכר הצער על מאורעות החודשים האחרונים, לצד תחושת האחריות הגדולה. הוא כמעט בודד בצמרת צה"ל. האיש הקרוב אליו ביותר הוא שר הביטחון יואב גלנט, שמעריך אותו מאוד. גלנט עצמו סובל מבדידות בממשלה ומאיבת ראש הממשלה ושאר השרים כלפיו.
מבין אלופי המטה הכללי משך השבוע את מרבית תשומת הלב מפקד פיקוד המרכז היוצא, אלוף יהודה פוקס, בשל נאום הפרישה הנוקב שלו. פוקס, שהתחנך כחרדי, פרק תסכול רב מהתקפות בלתי פוסקות עליו. מפקד לשעבר אחר של פיקוד המרכז סבור כי חלק מהאחריות לדם הרע בין פוקס לחלק מהמתיישבים קשורה לגיבוי שחשים אנשי נוער הגבעות מהממשלה הנוכחית, אך גם להתנהלותו של פוקס עצמו מול גורמים בהתיישבות, שהייתה יחסית חריפה.
יש גם דוגמאות להתנהלות אחרת של אלופי הפיקוד. אלוף רוני נומה לא נקלע לעימות מול ההתיישבות, וכך גם אלוף נדב פדן, שאף היה מעורב בהפיכתו של נער הגבעות לשעבר צבי סוכות לפוליטיקאי. ניתן כעת לפרסם שפדן פנה לראש מועצת יש"ע יוסי דגן ושכנע אותו לקבל את סוכות כחבר במועצה. דגן, גם אם לא בהתלהבות, הסכים. פדן רצה שסוכות ינתב את האנרגיות שלו למקום חיובי במקום להסתובב בגבעות, וכך השתנה מסלול חייו של חבר הכנסת דהיום.
ומה צפוי בתקופת מפקד פיקוד המרכז החדש, אלוף אבי בלוט, בסוגיה הרגישה של יחסי צבא והתיישבות? אולי העובדה שבלוט חובש כיפה, בוגר מערכת החינוך של הציונות הדתית והמכינה הקדם־צבאית בעלי תקנה לו לפחות כמה שבועות של שקט בגזרה הזאת? ימים לא רבים יגידו אם הכניסה שלו לתפקיד תהיה חלקה יותר מהסיום של פוקס.
מדובר צה״ל נמסר בתגובה: "היחסים בין הרמטכ"ל לסגנו טובים ומקצועיים, וכל טענה אחרת אינה נכונה. בניגוד לנטען, ראש אכ"א לא ביקש לסיים תפקיד. מזה כשלוש שנים מתנהלת באכ״א תוכנית אסטרטגית סדורה לטיפול במשרתי צה״ל, בחובה, בקבע ובמילואים".
