מדינת ישראל לא לומדת. שוב ושוב היא נתקלת בהתנהלות הדורסנית, הבלתי הוגנת והמוטה של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. שוב ושוב היא נופלת לאותה קונספציה של ניהול שקט, מגעים מאחורי הקלעים וזהירות יתר, שמא חלילה נכעיס את הפריץ מהאג על חשבון חיילינו הנלחמים בשדה הקרב.
מתברר שלתובע בהאג מותר לעשות הכול: להמציא מדינה שלא קיימת, לפתוח בחקירות פוליטיות נגדנו ואפילו להגיע לישראל בעקבות טבח שמיני עצרת ולגלות אמפתיה – ואז לתקוע סכין בגבה של ישראל באמצעות הודעה מפתיעה בדבר צווי מעצר נגד ראש הממשלה ושר הביטחון. כל זה, זמן קצר לפני שאנשיו היו אמורים להגיע לישראל ולאחר שבאופן תמוה ישראל אישרה לאנשי בית הדין בהאג להגיע לבקר בישראל ובעזה כדי "לאסוף ראיות".
אפילו את האמריקנים והבריטים זה הרגיז. אבל ישראל? בהתאם לקונספציה שאחזה בנו היא מסתפקת בהרכנת ראש. לה נותר רק ללכת כצאן אל הטבח. נמשיך לשתף פעולה מאחורי הקלעים עם האג ולנהל מגעים שקטים שמאפשרים לתובע כרים קאן לעשות כקודמתו: לתרום את חלקו למאמץ להשמיד את ישראל, ולהצהיר לפרוטוקול כי הגיע להחלטותיו לאחר שיתוף פעולה עימה. ברוכים הבאים למופע ההתאבדות הלאומי.
אפשר וחובה להילחם בתובע מהאג. קודם כול יש ללמוד מהאמריקנים, שלא המתינו לצווי מעצר נגד הנשיא או מפקדי הצבא שלהם. כבר ב־2002 חוקק הקונגרס את "חוק הפלישה להאג", המקנה לנשיא סמכויות נרחבות לעשות ככל הנדרש כדי להביא לשחרורו של אמריקנים או אזרח של בעלי בריתם שנעצר בידי בית הדין בהאג. החוק מטיל גם מגבלות מרחיקות לכת על שיתוף פעולה עם בית הדין הפלילי בהאג. האמריקנים לא היססו להטיל עיצומים נגד אנשי בית הדין הלכה למעשה, כפי שעשו נגד קודמתו של התובע קאן.
בעקבות יוזמה של ארגון שורת הדין, שאני עומדת בראשו, הוגשה בשבוע שעבר לוועדת השרים לחקיקה הצעת חוק של ח"כ עמית הלוי, שעניינה הגנה על אנשי ציבור ישראלים מפעילות של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג נגד מדינת ישראל. שמה של הצעת החוק משקף את מהותה: אמצעי חיוני להגן על חיילי צה"ל ונבחרי הציבור. ההצעה נשענת על אותו היגיון חקיקתי של המקבילה האמריקנית. לא המצאנו את הגלגל בשורת הדין. רק אימצנו אותו, למרבה הצער די מאוחר.
כשהוגשה הצעת החוק לוועדה נטען כי היא "פרסונלית", וכי תפקידה להגן על בנימין נתניהו. אין שטות גדולה מכך. ראשית, בשורת הדין עסקנו בהצעה כבר בשנת 2008. שנית, ברור לכול שצווי המעצר נגד נתניהו ויואב גלנט הם רק ההתחלה. צריך לתת למדינה כלים כדי להתמודד עם בית הדין בהאג. צריך למנוע העברת מידע לא מבוקר לבית הדין, למנוע פעולות חקירה על אדמת ישראל של בית הדין, ולהטיל עיצומים חריפים נגד מי שפועל בשליחותו או מטעמו.
ועדת השרים התבקשה לאשר להצעת החוק פטור מחובת ההנחה, כדי למנוע עיכוב בקידום הצעת החוק מעבר למושב הנוכחי. משמעותו המעשית של עיכוב כזה היא דחייה בת חצי שנה לפחות עד לחקיקתו. מה עשתה ועדת השרים? ניחשתם נכון – מרוב פחד היא סירבה לאשר את הפטור הנדרש, ולכן מגיש ההצעה נאלץ למשוך אותה. היו בטוחים, את שקשוק ידיהם הרועדות של השרים היה אפשר לשמוע עד האג.
כך קורה הלא ייאמן: מי שייפגע מהעיכוב באישור הצעת החוק אינם ראש הממשלה ושר הביטחון בלבד, אלא כל מפקדי צה"ל וחייליו, הנלחמים בשליחותה של המדינה במלחמה הצודקת ביותר מאז הקמתה.
הגיע הזמן להפנים: בראש ובראשונה, תפקיד המדינה הוא להגן על אזרחיה ולתת גב לחייליה. בשלה השעה שמדינת ישראל תפסיק לפחד להגן על חיילי צה"ל. לכמה הוכחות עוד זקוקה הממשלה כדי לעכל את כישלון הקונספציה שלפיה יש עם מי לדבר בבית הדין? כשמדובר בהגנה על חיילנו, אין שום מקום להסס, אין מקום להתנצל ואסור לקחת צ'אנסים. טוב תעשה הממשלה אם תתעשת ותחזיר את החוק לאישור ועדת השרים, ויפה והכרחית שעה אחת קודם.
