נעמי שמר, שיום הזיכרון העשרים שלה יחול בשבת, הייתה הדמות המזוהה ביותר עם פס הקול הישראלי. דומה שמגיל צעיר היא ייעדה את עצמה לכך במודע. היא כתבה שירי ילדים ושירי חגים, ולאחר ההצלחה המדהימה של "ירושלים של זהב" – שנכתב, כמובן, לפני שמישהו היה יכול לדמיין את איחוד ירושלים – היא ייעדה את עצמה גם לליווי שאר המאורעות החשובים בחיינו.
היא כתבה את "לו יהי" לאחר משבר מלחמת יום הכיפורים, ולא מחתה כש"אל נא תעקור נטוע" הפך להמנון המאבק נגד הנסיגה בסיני, אף שנכתב במקור לעידוד אחותה, ששכלה את בעלה. אפילו לרצח יצחק רבין הקדישה את השיר "הו רב חובל". כשהרוח הישראלית נפלה לדיכאון, היא כתבה את "הלאה" ואת "לא תנצחו אותי".
אבל שמר לא רק כתבה והלחינה את פס הקול של חיינו, אלא גם ניסחה בשיריה את תכונותיה של הישראליוּת: זו שאוהבת לטייל ב"שירי זמר נודד", שכמהה לשלום ב"אצלנו בחצר", ישראליות של שירי רחל ו"כוכבים בחוץ". הניסוח הזה הגיע לשיאו ב"היאחזות הנח"ל בסיני", ובעיקר בהושטת היד "כדי לתת ולא כדי לקחת".
את הרוח הזאת אנחנו מגלים במלוא תפארתה בתשעת החודשים האחרונים, כשהמוני ישראלים מושיטים את ידם ואת כל ישותם לסכן את חייהם במלחמה ובעזרה למשפחות שכולות, למילואימניקים ולמפונים. השיא הוא הורים שכולים שמופיעים לפני המצלמות לא כדי להתלונן על מר גורלם אלא כדי לחזק את רוחם הנפולה של ישראלים אחרים.
למי שתהה אם ישראליות היא רק ציון מקום וזהות לאומית או שמא גם מודל אישיות, החודשים האחרונים העניקו תשובה ברורה. בשעה שצעירים אוקראינים בורחים בהמוניהם כדי לא להתגייס, צעירים ישראלים חוזרים בהמוניהם למולדת כדי לשרת אותה. העובדה שהתכונה הזאת מאפיינת דתיים וחילונים גם יחד מעידה שלא היהדות מובילה אותם להתנדבות המפוארת הזו, אלא דווקא הישראליות. גם רוח ההתנדבות המרשימה של בני הציונות הדתית נובעת מן הישראליות שלהם, לא מן היהדות.
הטענה מוכחת שבעתיים לנוכח המודל הנגדי, החרדי, שגם תוך כדי המלחמה מבקש לקחת ולא לתת: לקחת תקציבים והטבות בלי לתרום בנשיאת הנטל הביטחוני, ולהוסיף על התקציבים השוטפים גם מאות ג'ובים מיותרים לרבנים חסרי תעסוקה.
התמונה מורכבת יותר. אתוס החסד, התרומה וההתנדבות חזק מאוד גם בקהילה החרדית, ויעידו על כך מפעלי החסד הרבים במגזר. אלא שאופיים הוא תרומה לקהילה ולא לאומה, ממש כמו בשטעטל. במקרים רבים, ייאמר לשבחם, גבולות הקהילה מורחבים לכלל הציבור. מלבד זאת קיים גם היסוד השמרני: החרדים תורמים באותם התחומים שהתרגלו לתרום בהם בקהילות המסורתיות. מבחינה זו, התנדבות בזק"א על אופנועים מודרניים לא שונה במהותה מההתנדבות בחברה קדישא של הקהילה המסורתית.
האמת מורכבת עוד יותר משום שיש תחומי תרומה שהציונים הדתיים והחרדים בולטים בהם, ואילו החילונים כמעט נעדרים מהם, כמו תרומת כליות. זו הייתה ונשארה תרומה שמזוהה כמעט בלעדית עם העולם הדתי, בדיוק בגלל ההבחנה בין תרומה לקהילה לתרומה לאומה: הדתיים למיניהם רגילים לתרום לקהילה, ואילו החילונים רגילים לתרום לאומה, אבל הרבה פחות לקהילה. יותר ויותר מתברר שלא רק מבחינה רוחנית, אלא גם מבחינה מעשית וקיומית רק החיבור בין יהודיות לישראליות, בין אומה לקהילה, יוכל להביא אותנו למרב הנתינה. זה גם החיבור שיכול לחלץ אותנו ממצוקות חיינו.
