כמה אנחנו נותנים למדינה, וכמה אנחנו מקבלים ממנה בחזרה? נדמה שבשיח הציבורי הנוכחי זו אחת השאלות הנפיצות, אבל בפועל היא מרחפת מעלינו תמיד. מי משלם יותר מיסים? כמה שווה השירות שהממשלה מספקת לכל קבוצה באוכלוסייה? שאלות כאלה צצות כמעט בכל דיון כלכלי־חברתי. אבל הן תמיד נתקלות בסיבוך. כולנו רואים את מס ההכנסה שנלקח מכיסנו, ואת קצבאות הילדים שנכנסות לחשבון הבנק, אבל מה עם החלקים הבלתי נראים של החוזה בינינו לבין המדינה? לך תחשב עכשיו כמה מע"מ משלם משק בית בציבור החרדי, מי תופס יותר מיטות בטיפול נמרץ, או כמה שווה החינוך שילד בגוש דן מקבל מגיל 0 עד 18.
ובכן, יש מי שהלך וחישב. המחקר "על הניסים ועל הנפלאות", שפורסם בשבוע שעבר בכתב העת הנחשב בארץ למחקר כלכלי, "הרבעון לכלכלה", הוא הבדיקה המקיפה ביותר של סעיפי החוזה הישראלי. הוא נולד כשארבעת מחבריו – אריאל קרלינסקי, מיכאל שראל, תום שדה וערן יוגב – עבדו יחד בפורום קהלת, ופורסם אחרי דרך ארוכה, כשמחציתם כבר עברו למקומות אחרים. הארבעה עברו בהקפדה על נתוניהם של כ־90 אלף ישראלים, וחישבו כל מס שמשק־בית משלם וכל שירות ממשלתי שניתן לו, כדי לספק תמונה מעמיקה של מרכיבי העוגה שלנו, ואיך מחלקים אותה לפרוסות (הערה מקדימה: כל המספרים נכונים לשנת 2018; התמונה שהם מציגים תקפה גם היום).
1. הגרף הזה הוא ה־כותרת של המאמר. משק־בית ערבי ממוצע מקבל מהמדינה בכל חודש 1,037 שקלים יותר משהוא משלם לה. משק־בית חרדי מקבל 4,107 שקלים יותר מגובה המיסים ששילם, ואילו משק־בית של יהודים לא חרדים (חילונים, מסורתיים ודתיים כאחד) מסיים את החודש במאזן שלילי מול המדינה, ומשלם לה בממוצע 6,115 שקלים יותר ממה שהיא נתנה לו בחזרה.
הופתעתם? נראה שלא, ועדיין יש אפקט מהמם בהמחשה המספרית והגרפית של הפערים. החידוש הוא בעצם הצגת חישוב מקיף של "העברות נטו". המחקר עוסק בהצגה אובייקטיבית של המציאות, ולא באמירה שיפוטית לגביה, וממוקד בניסיון לדייק את הדיון. ואכן, כל מדינה בעולם מקיימת מנגנון חלוקה מחדש של העושר באמצעות גביית מיסים ואספקת שירותים. הוויכוחים עוסקים בדרך כלל בשאלה מהי הרמה הנכונה של חלוקה מחדש, ובמקרה הישראלי יש סוגיה נוספת: האם מנגנון הרווחה הנרחב מוצדק מול קבוצות אוכלוסייה גדולות וגדֵלות שבוחרות בעוני ובהדרת רגליים מהמאמץ הכלכלי מסיבות שונות, לא בגלל גורל אכזר או אי־צדק היסטורי.
2. הנה החלוקה הקלאסית: עשירים מול עניים. ובכן, כל משק בית מהעשירון החמישי (הכנסה כספית ברוטו של 16 אלף שקלים) ומעלה, משלם למדינה יותר משהוא מקבל ממנה. איך הגיעו לחישוב הזה של "העברות נטו"? עוברים על כל אחד מהשירותים הממשלתיים (בריאות, חינוך, קצבאות, רווחה, תחבורה ציבורית, דת, תרבות ודיור) ומחשבים כמה נהנה מהם כל משק בית. מפחיתים את כלל המיסים שמשלמת המשפחה (הכנסה, מע"מ, ארנונה, ביטוח לאומי ומס בריאות, מיסי קנייה, מכס, רווחי הון, נדל"ן ואפילו מס חברות) ומקבלים את המאזן של משק הבית מול קופת המדינה. אפשר לראות שהמינוס של העשירון העליון הרבה יותר גדול מהפלוס של העשירון התחתון. ובכלל, העסק לא סימטרי. הסיבה לכך היא ששירותים כמו ביטחון או בתי משפט שהמדינה מספקת הוצאו מהחישוב, כי הם נחשבים "מוצרים ציבוריים" שצריכתם (במובן הכלכלי) לא מתבצעת לפי משק בית ספציפי. ליתר ביטחון, עורכי המחקר בדקו מה קורה אם מכניסים גם מוצרים ציבוריים לחישוב בשיטות שונות, וקיבלו שעדיין שלושת העשירונים העליונים נמצאים במאזן שלילי מול המדינה. זה מתאים לנתון הידוע שלפיו 20% ממשקי הבית אחראים לכ־90% ממס ההכנסה, ולכ־50% מסך עוגת המס בישראל.
3. מי מקבל מהמדינה יותר משהוא נותן? 80% מהמשפחות החרדיות, 60% ממשקי הבית הערביים, ורק 30% ממשקי הבית היהודיים שאינם חרדים. אם מכניסים לחישוב גם את המוצרים הציבוריים (כמו ביטחון), מקבלים חלוקה קיצונית אפילו יותר שבה 90% מהחרדים ומהערבים נמצאים בפלוס מול המדינה. גורם נוסף שלא נכנס לחישוב הוא הנטל הכלכלי (שלא לדבר על סיכון החיים, הנזקים הנפשיים, המשפחתיים והאחרים) של השירות בצבא ובמילואים, שניכר מאוד בתקופת המלחמה, אך גם בימים כתיקונם נאמד במחקרי עבר בסך של 3.7% אחוזי תוצר. גם הנטל הזה נמצא על כתפי היהודים שאינם חרדים, אך הוצא מהחישוב בגלל חוסר בנתונים.
אם הגרף מוכר לכם, אולי זה משום שגרסה שלו הסתובבה ברשת בשנים האחרונות, ושימשה רבות בוויכוחים סביב המגזר החרדי. באופן אירוני, מסע הרדיפה המוטרף נגד פורום קהלת כלל את הטענה שחוקריו "מאתרגים" את החרדים משיקולים קואליציוניים.
4. והנה לפניכם הפרכה רשמית לטענה ותיקה שמשמיעים דוברים חרדים ביחס לנשיאה בנטל המיסים. יו"ר יהדות התורה יצחק גולדקנופף, למשל, טען ש"המיסים מהציבור החרדי, יחסית לגודלו, הם לא פחות מהממוצע בציבור". הטענה הייתה שהחישובים מתייחסים רק למיסים הישירים, ובעיקר למס הכנסה, אבל המשפחות הגדולות במגזר החרדי תורמות הרבה יותר במיסים עקיפים כמו מע"מ או ברכישת נדל"ן. טוב שיש מי שבדק את כל סוגי המיסים, האגרות והארנונות כדי לשים סוף לטיעון הזה. משקי הבית היהודיים הלא־חרדיים שילמו כ־14 אלף שקל בחודש בממוצע למס הכנסה, לעומת 9,000 שקלים בממוצע למשפחה ערבית, וכ־8,800 למשפחה חרדית. ושימו לב לעשירון העליון בכל מגזר. אחד מכל עשרה משקי בית יהודיים לא־חרדיים משלם למדינה כ־39 אלף שקל בחודש, ומקבל בחזרה שירותים בשווי 8,000 שקל, או לכל היותר 18 אלף שקל בחישוב המורחב.
5. השכבות הנמוכות יותר משלמות פחות מע"מ, למרות היותו "מס טיפש" שלא מתחשב בגובה ההכנסה. מפתיע, אבל הטענה שמשפחות חרדיות וערביות עושות קניות גדולות יותר בסופר ולכן משלמות יותר מיסי קנייה עקיפים, לא מחזיקה קריסטל קולה. מתברר, כפי שיודע כל מי שקרא ספר כלכלי בחייו, שמשקי בית בעלי הכנסה גדולה יותר נוטים גם להוציא יותר, ולהפך. למעשה, עורכי המחקר לא איתרו שום מס שיש בו מגמה הפוכה. הנטל תמיד כבד יותר על העשירונים העליונים.
כשבוחנים את מס הכנסה ורווחי הון מקבלים תמונה קיצונית אפילו יותר: משקי בית בעשירונים 1־5 לא משלמים יותר מאלף שקלים בחודש, בעוד העשירון העליון משלם בממוצע 15,400 שקלים. המגמה הזאת נשמרת, גם אם בצורה פחות קיצונית, גם בתשלומי ארנונה, אגרות, ביטוח לאומי ומיסי קנייה.
6. הסכומים שהמדינה מעבירה לאזרחים באופן ישיר, בעיקר בקצבאות, הם פחות מחמישית מסך הוצאות המגזר הציבורי. הכסף הגדול באמת נמצא בשירותים שהמדינה מספקת כמו חינוך (12% מההוצאות), בריאות (12%), רווחה (4%), ספורט ותרבות (2%), דת (1%), ועוד שלל הוצאות. לאלה מתווספים סכומי עתק שהמדינה משלמת כדי לספק לנו ביטחון וביטחון־פנים (18%),
תשתיות (8.7%), פנסיות תקציביות וריביות על החוב הלאומי (15%), אבל כאמור קודם, הם לא נכנסו לחישוב בהיותם "מוצרים ציבוריים".
התמונה ברורה: העברות הממשלה מגיעות בראש ובראשונה לחרדים, קצת פחות מכך לערבים, והכי מעט ליהודים שאינם חרדים; אפילו אם הם בעלי הכנסה מועטה, זה כמעט לא משנה. אדרבה, העשירון העליון החרדי מקבל מהמדינה יותר מהעשירון התחתון הלא חרדי.
7. חשוב להפנים את השפעת הדמוגרפיה. אין הכוונה שהחרדים והערבים חיים בעושר ומתפננים על כספי המדינה. ממש לא. אלה הם הציבורים העניים ביותר בישראל. אבל ככל שיש יותר ילדים, המשפחה צורכת שירותים רבים יותר ויקרים יותר. מהכיוון השני, נקודות במס, הנחות בארנונה ועוד שלל הטבות מיסוי, מותאמות למספר ילדים גדול. הסבסודים האלה אינם ניתנים לפי מבחן הכנסה או בתנאי שההורים עושים מאמץ כלשהו לצאת לעבוד. התוצאה היא מדיניות רווחה מוטה כלפי שתי בחירות: הבאת מספר גדול של ילדים, ואי־יציאה לעבודה.
