מה משותף לתל־אביב, וושינגטון, לונדון, סטוקהולם, טורונטו ושטוטגרט? האם זו האווירה הקוסמופוליטית, חיי התרבות המגוונים או אולי הסצנה הקולינרית הבינלאומית? לא בדיוק. המשותף לכל הערים הללו הוא קטטות המוניות של בני הפזורה האריתריאית המתגוררים בהן, שהפכו בשנה האחרונה למטרד ביטחוני רציני.
לכאורה מדובר בבעיה אורבנית בלבד, אבל בפריזמה רחבה יותר התופעה הזו אינה מנותקת מהמלחמה האזורית שנכפתה על ישראל מאז טבח שבעה באוקטובר. אריתריאה חולשת על מיקום אסטרטגי בים האדום, מול מצרי באב אל־מנדב, המקנה לה שליטה על הגישה לתעלת סואץ, מפרץ אילת, המפרץ הפרסי והאוקיינוס ההודי. בתנאים אחרים, היא הייתה יכולה להיות בת ברית במענה למצור שמנסה איראן, באמצעות החות'ים, להטיל על ישראל ועל הסחר העולמי במאבקה על ההגמוניה האזורית. אבל נכון לעכשיו, המדינה האפריקנית נעדרת מכל תסריטי היום שאחרי.
נחזור לרגע לקטטות האריתריאיות המקומיות. בשנים האחרונות עונת ההתפרעויות, אם ניתן לכנות זאת כך, התרכזה סביב יום העצמאות של אריתריאה, מדינה שזכתה לעצמאות מאתיופיה רק ב־1993, ולפיכך החג גורר אחריו רגשות עזים. מכיוון שהקהילה מורכבת ברובה מגברים צעירים ללא משפחות, לא מפתיע שהמאפיין העיקרי שלה הוא התפרעויות סביב הפסטיבל השנתי של שגרירות המדינה לרגל החג.
הקהילות הבלתי מאוזנות הללו הן פועל יוצא של הדיקטטורה האריתריאית. אריתריאה היא מהמדינות העניות בעולם, והרודן איסאייס אפוורקי שולט בה ללא מצרים. המאפיין הבולט ביותר שלה הוא גיוס חובה ללא כל תאריך שחרור, סוג של עבדות מודרנית. על פי אינדקס העבדות העולמי לשנת 2023, קוריאה הצפונית, אריתריאה ומאוריטניה הן המובילות העולמיות בנשיאת תואר מפוקפק זה.
אין פלא אפוא שבמהלך השנים עזבו את המדינה מאות אלפים בדרך אל החופש, בעיקר גברים צעירים שברחו מגיוס כפוי, אבל לא רק. תומכי משטר קיבלו גם הם אישור לעזוב, כחלק ממדיניות־פנים מתוחכמת, מעין פרס המאפשר לנאמני הרודן להרוויח כסף מעבר לים, לשלוח אותו הביתה כדי לתמוך במשפחותיהם, ולייצר מקורות הכנסה חיצוניים עבור המשטר. כך נוצרו בערים גדולות ברחבי העולם קהילות שמורכבות ברובן מגברים צעירים בודדים, ומיעוטם בעלי משפחות. הקהילות הללו נשלטות מרחוק על ידי הרודן אפוורקי באמצעות שליחיו בשגרירויות, המפעילים לחצים על מתנגדי המשטר תוך שימוש במשפחותיהם שנותרו מאחור.
הקטטות הללו הן אתגר לא פשוט עבור המשטרה, שהמודיעין שלה בקרב האוכלוסיות הללו חלש עד לא קיים. עם זאת, שוטרי סיור ערניים יכולים לזהות דברים
בתוך הסיטואציה המורכבת הזו, פסטיבל העצמאות השנתי הוא דרכו של הרודן לנגן על הרגשות הפטריוטיים של תומכיו ולהפגין עוצמה מול מתנגדיו, גם אלה שמעבר לים. האמת היא שהשימוש במילה פסטיבל הוא בחירה סמנטית מעודנת לתיאור אירוע בעל אופי לעומתי, שנועד לאסוף כספים לתפעול השגרירות, במקביל להשמעת מרשים צבאיים ומוזיקה מתסיסה. בכל שנה קודמות לאירוע פניות של פעילים מתנגדי משטר, ארגוני פליטים וראשי כנסיות, המבקשים מהרשויות לבטל את האירוע המסית. במשטרת ישראל טענו עד לאחרונה כי אין בסיס חוקי או דיפלומטי לביטול אירוע הנערך מטעם שגרירות זרה. עד השנה ננקטה גישה זהה גם במדינות אירופה, אך בעקבות האלימות הקשה ניכר שם שינוי, וכבר נרשמו תקדימים לביטול או לאי־מתן רישיון לאירוע שעלול לייצר אלימות.
בסוף הקיץ שעבר, בספטמבר 2023, חוותה גם מדינת ישראל התפרצות אלימה חסרת תקדים בהיקפה. בשעה שתושבי צפון תל־אביב התעוררו לעוד שבת סתווית של ים ובית כנסת, פרצו בדרום העיר עימותים בין מתנגדי המשטר האריתריאי לתומכיו. בהתפרעויות, שגרמו לתושבים להסתגר בבתים, נפצעו 140 איש, מתוכם 30 שוטרים.
מאז, השקט לא באמת חזר לרחובות העיר. דרום תל־אביב חווה סדרה של קטטות אלימות בתכיפות הולכת וגוברת, ומה שהיה אירוע חד־שנתי הפך לעניין מתמשך. ביום ראשון השבוע חוותה העיר סבב אלימות נוסף, כאשר בכמה זירות בדרום העיר פרצו במקביל קטטות המוניות בין התומכים למתנגדים. וכמו בהתפרעויות קודמות, ארסנל הנשק כלל אבנים, אלות, סכינים ודוקרנים. העובדה שמדובר בנשק קר לא הופכת את המהומות לפחות אלימות. במהלך הקטטות נרצח אזרח אריתריאי, אחד נפצע קשה, וחמישה נוספים פונו לבית החולים בדרגות פציעה שונות. לשטח הוזרמו כוחות משטרה גדולים שפיזרו את המהומות, ושמונה מתפרעים שנתפסו עם אמצעי תקיפה נעצרו במקום. הקטטות יצרו אתגר נוסף ובלתי צפוי לכוחות השיטור, שהיו עסוקים באותו ערב גם בהפגנות נגד הממשלה ובעד עסקה לשחרור החטופים בצידה השני של העיר.
צריך לומר שבקטטות הללו אין שום דבר מקרי. הן משקפות את המתח המתמיד בין תומכי המשטר האריתריאי למתנגדיו, שגרים כולם ב"גטאות" צפופים של מהגרי עבודה שנוצרו בכמה אזורים בדרום תל־אביב – שכונת התקווה, שכונת שפירא ואזור התחנה המרכזית. אזרחי העיר כבר למדו לזהות את ההבדלים ביניהם: התומכים מכונים "האדומים", ואילו המתנגדים מכונים "הכחולים". בחגיגות ועצרות המוניות לובשים האריתריאים חולצות אדומות וכחולות המזהות את שיוכם, מה שמגביר עוד יותר את המתח והאלימות ברחוב. מכיוון שחלקם גרים בסמיכות זה לזה, לפעמים אפילו דלת ליד דלת, השטח מבעבע. לפעמים די במפגש מקרי ברחוב, או בחבורה "מהצד השני" שתעבור ליד אחד מבתי הקפה שנבטו בשטח ושברובם מוכרים אלכוהול עם או בלי רישיון, כדי שתתפתח קטטה. תושבי המקום כבר מכירים את שיטת הפעולה: כוח חלוץ נשלח לבדוק מי יושבים בבית הקפה והאם יש ברשותם נשק קר. בשלב זה הנשים והילדים מסתגרים בבתים ומחכים עד יעבור זעם. היקף הקטטה תלוי ביום בשבוע ובמפלס האלכוהול.
הקטטות הללו הן אתגר לא פשוט עבור המשטרה, שהמודיעין שלה בקרב האוכלוסיות הללו חלש עד לא קיים. עם זאת, שוטרי סיור ערניים יכולים לזהות דברים שתושבי המקומות הללו כבר מתורגלים בהם. למשל ההכנות לקראת יום העצמאות האריתריאי האחרון, שבמסגרתן היה אפשר לראות גלי אבנים שהוכנו מבעוד מועד והוסלקו בין החנויות והבתים בתחנה המרכזית הישנה, כדי ליידות אותן ברגע הנכון.
המערב ויתר
אבל כאמור, זו תהיה טעות להסתכל על מה שקורה בתל־אביב בהקשר האורבני נטו. הקהילות האריתריאיות מחוברות מאוד דרך הרשתות החברתיות, והפעילים עוקבים מקרוב אחר המתרחש אצלם בבית. הם מתעדכנים מה קורה בבירה אסמרה, בבתי הכלא ובכנסיות, במפעלים ובמכרות. בכלל זה גם העובדה שחלק ניכר מהמלחמה שכפו החות'ים, שלוחיה של איראן, על ישראל ועל הסחר העולמי, מתרחש בשטחה הימי של אריתריאה. אבל אפוורקי, למרות רגישותו הרבה לעצמאות מדינתו, בחר עד כה להעלים עין מהפרת הריבונות הבוטה הזו. בראש ובראשונה משום שהוא מזהה שמאזן הכוחות אינו פועל לטובתו, וכי הוא עצמו עלול להפוך למטרה עבור החות'ים. נוסף על כך, במדינות באזור ומחוצה לו קיים חשד רב־שנים בדבר שיתוף פעולה חשאי בין ישראל לאריתריאה. על פי מקורות זרים קיימים באריתריאה תחנות האזנה ומתקני ביון ישראליים, החולשים על התנועה בים האדום. ואולם גם אם היו כאלו, הנתק בין ישראל לאריתריאה התרחש לקראת סוף שנות התשעים, כשאפוורקי התרחק מישראל עקב קשריה עם אתיופיה, שאפוורקי נלחם בה כדי לקבל עצמאות.
אבל לא רק ישראל התרחקה. מדינות המערב ויתרו אף הן, פחות או יותר, על אריתריאה בגלל הדיקטטורה האינסופית, הפגיעה המתמשכת בזכויות אדם בסיסיות, ומדיניות החוץ של אפוורקי שניסה לבדל את עצמו מהמזרח ומהמערב גם יחד; לא מסיבות אידיאולוגיות, אלא כדרך לשמר את שלטונו מבית. ואולם בשנים האחרונות המציאות הכריחה אותו לשנות כיוון. מהתבדלות לשם התבדלות, לחיפוש אחר בעלות ברית שלא יחטטו ולא יתערבו במה שקורה במדינה פנימה, בתמורה לשיתוף פעולה מצידו. וכך, בעוד אירופה וארה"ב הביקורתיות נדחקו הצידה, החלו ללבלב הקשרים עם רוסיה וסין.
לפני שלוש שנים הצטרפה אריתריאה ליוזמת "החגורה והדרך" של בייג'ינג, כשעל סדר היום תוכנית שאפתנית לפיתוח תשתיות – כבישים, סכרים ונמלים. על פי נתונים סיניים, רמת שיתוף הפעולה עם אריתריאה קפצה בשנים האחרונות ב־359 אחוזים. הנוכחות הסינית במדינה האפריקאית מתבטאת בהשקעות בכריית אשלגן, זהב וסגסוגות מתכת שונות. בעבור אריתריאה זו השקעת ענק, אבל במונחים סיניים היא אינה גדולה כל כך. על פי הערכות שונות, העניין הסיני באריתריאה הוא בעיקר צבאי־אסטרטגי, בהיותה נקודת חיבור ימית לאתרים חשובים דוגמת סודן, באופן שמאפשר לשלוט בתופעות פיראטיות, אבל לא רק. אם אריתריאה תאפשר לסינים לבנות נמל בשטחה, שיהיה משלים לנמל שכבר יש לה בג'יבוטי השכנה, הם יוכלו לשלוט במצרי באב אל־מנדב. בירושלים וגם בוושינגטון, בריאד ובמקומות אחרים, יודעים היטב לקרוא את המצב ואת השלכותיו החמורות. מבחינת ישראל, המשמעויות הנגזרות קשות אף יותר מהמצור הימי שהביא לפרוץ מלחמת ששת הימים, כאשר מצרי טיראן נסגרו.
עוד בקיץ שעבר, בשעה שהסעודים פמפמו את המסר על "ברית הים האדום", ונשיא ארה"ב ג'ו ביידן הזניק לכותרות את תוכנית הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה, זה כבר היה מאוחר מדי. אפוורקי כבר היה בעיצומה של סדרת פגישות וביקורים בבייג'ינג ובמוסקבה, שבהן זכה לטפיחות על השכם וחיבוקים מפוטין ומג'ינפינג גם יחד. הוא אף נכח בפסגת אפריקה שהתקיימה בסנט־פטרסבורג.
בשורה התחתונה, אפוורקי לקח בשתי ידיים את ברירת המחדל של הציר הרוסי־סיני, לאחר שהמערב הפנה לו גב בשל הדיקטטורה וההפרה הבוטה של זכויות אדם. האם מאוחר מדי? זו שאלה לא פשוטה, אבל אם עוד ניתן איכשהו לסובב את הגלגל, זה רק באמצעות עבודת עומק חברתית ודיפלומטית בקרב גולי אריתריאה בישראל ובמערב. עם זאת, נראה שהפניוּת והחשיבה האסטרטגית ארוכת הטווח הנחוצות לעניין, אינן קיימות בישראל הנוכחית.
