"תהליך שיקום קורע לב": תושבי קיבוץ רעים רוצים לחזור הביתה

רגשות מעורבים, זה היה הביטוי החוזר של חברי קיבוץ רעים, כששאלתי אותם השבוע איך הם מרגישים מול הדחפורים שהחלו להרוס את בתי החברים שנפגעו במתקפת חמאס בשמחת תורה. "מצד אחד", אומרת זוהר מזרחי, מזכירת הקיבוץ, "סוף סוף משהו מתחיל לקרות, לפחות במובן הפיזי, ומסמן את תחילתו של תהליך השיקום. מצד שני, זה בלתי נתפס שמפנים בתי משפחות בתוך שכונה חיה וקיימת. זה קורע לב. בית הוא חיים שלמים, ולראות שופל באמצע שכונה קיימת זה מטלטל מאוד".

"בתחילת המלחמה אמרנו שאנחנו רוצים לראות מפה את הים. עכשיו כבר לא ברור איך הכול יסתיים, ולמשפחות קשה עם אי הוודאות"

שישה־עשר בתים עומדים להיהרס בקיבוץ רעים בתקופה הקרובה, במסגרת שיקום הקיבוץ. ביום שלישי אושרו להריסה על ידי מנהלת תקומה שישה בתים ראשונים בשכונת הוותיקים, והדחפורים של חברת טלאור כראדי, שנבחרה לבצע את ההריסה, החלו בעבודתם. שני הבתים הראשונים היו למעשה מבנה דו־משפחתי, של משפחות כהן וטלקר.

כדי למזער את האבק, עמד לצד הדחפור פועל עם זרנוק והתיז מים על ההריסות. מרודי ששון, השכן של המבנה ההרוס, עמד בצד בעיניים דומעות. מראה הזרנוק והמים החזיר אותו לשעות הבוקר של השביעי באוקטובר. אז עמדו כאן חברי הקיבוץ יחד עם אנשי כוחות הביטחון, וכיבו באותם זרנוקים את שני הבתים הללו שבערו באש. המחבלים, שהגיעו לכאן בבוקר, הציתו את הבתים, והתושבים שהיו בתוך הממ"דים חולצו דרך החלונות.

ששון, שאחראי לתהליך השיקום של הקיבוץ, מספר שגם לביתו הגיעו המחבלים. הם ירו בפרגולה וניסו לגנוב את הטרקטורון, אבל לא נכנסו פנימה. ששון הגיע לקיבוץ רעים לפני כמעט חמישים שנה כנח"לאי, והקים פה משפחה. שניים משלושת ילדיו מתגוררים עם משפחותיהם בקיבוץ. בן אחד שמע את היריות, אסף את אשתו וילדיו לרכב, יצא בדהרה מהקיבוץ והחל לנסוע דרומה. דקות ספורות לאחר מכן נכנסו לביתם כחמישה־עשר מחבלים. הבן השני התארח באותה שבת אצל הורי אשתו בבקעה, וגם לביתם חדרו מחבלים. ששון מספר שהקיבוץ החליט להרוס את כל הבתים שנפגעו, ולא להשאיר זכר למתקפה הקשה. "אספנו חפצים שרופים לאזור המשקי, ועוד ננציח פה את כל ההרוגים, אבל אנחנו לא רוצים אנדרטאות באמצע הקיבוץ".

"אני מזיע לא רק בגלל החום, אלא כי זה רגע מורכב עבורנו", אומר נעם מרק, חבר הקיבוץ שמתאם את פעולות השיקום מול מנהלת תקומה. "רצינו מזמן שתהליך השיקום הזה יתחיל, אבל יש פה חיים שלמים של משפחות שנהרסים פה על ידי הדחפור, ולא ברור כמה זמן יידרש עד שהבתים ייבנו מחדש. יש לנו יותר שאלות מתשובות ביום הזה".

ששון ומרק נמצאים רוב השבוע ברעים, אבל משפחותיהם, כמו רוב המשפחות של חברי הקיבוץ, מתגוררות בימים אלו בשני בניינים בתל־אביב. "אנחנו חיים בפיצול, אני פה ואשתי שם", אומר מרק. "זה לא נורמלי ולא טבעי". במנהלת תקומה מדברים על חזרה של חברי הקיבוץ לבתיהם לקראת חנוכה, אבל מרק מטיל ספק בלוח הזמנים הזה. "עדיין לא התחילו לייצר את המבנים הזמניים שבהם אמורים להתגורר המשפחות שבתיהן ייהרסו. לא ברור כמה זמן תימשך הבנייה, והאם הכספים שהוקצו יספיקו. נקווה לטוב".

כמאה ושלושים משפחות מתגוררות בקיבוץ רעים; כמאתיים חברים וקרוב ל־400 נפשות. בבוקר שבעה באוקטובר חדרו לקיבוץ כארבעים מחבלים משלושה כיוונים. "אם לא מסיבת הנובה שהתקיימה מעבר לכביש, היו כאן מאות מחבלים ולא עשרות", אומר לי אחד החברים. חמישה מחברי הקיבוץ ושלושה עובדים זרים נרצחו. ליאם אור בן ה־18 נחטף ממיטתו בשכונת הצעירים של רעים, ושוחרר בעסקה בסוף נובמבר.

תהליך, לא תאריך

מהבאגר הנוגס בקירות הבתים המשכתי לחדר האוכל של רעים. על פי לוח המודעות בכניסה חשבתי שהמקום שומם. כל המודעות בו היו מלפני שבעה באוקטובר – לוח זמנים לסוכות, הודעה לקראת הבחירות המקומיות שעדיין לא התקיימו פה, ואיחולי "ברוכים הבאים" לשתי משפחות חדשות שהצטרפו לקיבוץ בקיץ הקודם ועוד. הסימן היחיד בלוח לקרב שהתחולל כאן, הוא סטיקר לזכרו של רס"ן מוטי שמיר ז"ל מהיישוב חוות־יאיר, שלחם בשבילי הקיבוץ ונהרג יחד עם חיילים ושוטרים שהגיעו להגן על המקום.

בתוך חדר האוכל הופתעתי לגלות שהמקום דווקא פעיל. מאז 1 במאי חזר חדר האוכל לספק ארוחות צהריים לעשרות עובדים במפעלי הקיבוץ, ולחברים שנמצאים פה במהלך ימות השבוע. אחת היושבות כאן היא זוהר מזרחי. גם משפחתה חיה בפיצול כבר תשעה חודשים. בעלה עינב חזר לעבודתו החקלאית בקיבוץ, שלושת הילדים בתל־אביב, והיא נעה ונדה על הציר שבין הקהילה לבית.

מזרחי, עו"סית במקצועה, הייתה אמורה להתחיל בתחילת השנה עבודה חדשה במרפאה, אבל שינתה את תוכניותיה בעקבות המלחמה. "החלטתי שאני רוצה לעשות לביתי אבל לא במובן האישי אלא לדאוג לקהילה שלנו". לפני חודש וחצי היא נכנסה לתפקיד מזכירת הקיבוץ, ומאז היא עסוקה בתהליך החזרה, שעליו היא אומרת "זה לא תאריך, אלא תהליך". מעבר לחזרת החטופים ולסיום המלחמה, היא מקווה גם לחזרת האמון בין התושבים באזור למדינה ולצבא. "אני אלופה בלספר לעצמי סיפורים, אבל אני מכירה במציאות ויודעת שלא יהיה פה פארק מים מעבר לגדר. אין לי צורך גם בנקמה. אנחנו פשוט רוצים לחזור הביתה".

גם נעם מרק מציג מבט מפוכח על המציאות הביטחונית בעוטף. "בתחילת המלחמה אמרנו שאנחנו רוצים לראות מפה את הים, כמו במלדיביים. עכשיו כבר לא ברור איך הכול יסתיים, ולמשפחות קשה עם אי הוודאות. אנחנו מצפים לוודאות, שעל כל ירי מהרצועה תהיה תגובה קשה שלנו. חיינו כבר 20 שנה בשגרת חירום כמו שיש כעת בצפון, ועכשיו אנחנו לא מוכנים לחזור שוב למציאות כזו. כללי המשחק צריכים להיות שאם הם 'מטפטפים', אנחנו משמידים. חמאס יישאר, ואף פעם לא יהיו שם תושבים שיאהבו אותנו, אבל זו לא השאלה. השאלה היא אם אנחנו מדינה ריבונית, והאם כשיורים עלינו אנחנו יורים בחזרה. רק אם התשובה חיובית, נוכל לחזור לחיות פה".