יהודה פוקס יודע: "אלימות המתנחלים" היא איל ניגוח שהוצא מפרופורציות

37 שנים שירת יהודה פוקס בתפקידי ליבה בצה"ל, ואלה לא חיים פשוטים. העומס עצום והאחריות כבדה, משקל סגולי כבד של חיי אדם מוטל דרך קבע על האלונקה, והמוט שלה מוחץ לך את שריר הטרפז. מפקדים קרביים חיים על הקצה: שעון הלחימה גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור, לוח השנה מתערבל, השעון הביולוגי מתקלקל, הזמן והאיכות מתגרשים ולמשפחה נותרים רק פירורים. בניגוד למה שאפשר אולי לחשוב, ככל שעולים בסולם הדרגות העומס רק עולה.

תשעת חודשי המילואים של תשפ"ד המחישו למגויסים שבינינו כמה תובענית וקשה המשימה. אני יכול אפילו להבין, ברמה הרגשית, מה גורם לחלק מהביטחוניסטים לשבור שמאלה אחרי פשיטת המדים. זה לא הניתוח הרציונלי של האיומים והאתגרים אלא היסוד הנפשי: עייפות החומר המצטברת משנים של אחיזה בחנית ובחרב, התשישות הנפשית ממצב הכרה קבוע של "אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי, צופה בי מבקש נפשי". החלק המאוים והטראומטי בתודעה מפנטז על מערכת יחסים חדשה בין הזאבים והכבשים.

בתפקידו האחרון השיג פוקס תוצאות טובות: המציאות הביטחונית ביו"ש השתפרה פלאים בימי מלחמת חרבות ברזל. מספר האזרחים הישראלים שנפגעו מפעילות חבלנית עוינת באזורי לב הארץ היה נמוך יחסית, לא מעט בשל המדיניות שהוביל. היקפי הפעילות ההתקפית נסקו, לילה אחרי לילה פשטו כוחותינו בשטחי הרשות, עצרו חשודים ותפסו אמל"ח. "כיסוח הדשא" שהנהיג לא פסק לרגע.

פוקס אינו תמים והוא יודע ש"אלימות המתנחלים" היא מזמן לא עוד בעיה חברתית אלא איל ניגוח שהוצא לגמרי מפרופורציות

קיני הצרעות המפורסמים (ג'נין, טול־כרם ונור א־שמס) עדיין בכותרות, אך מדובר בשלושה אזורים מתוחמים. למולם, התמונה הכללית באזור היא של שליטה ביטחונית יציבה. עד כדי כך יציבה שלא פעם ראיתי מג"דים יושבים לתכנן פעילות התקפית ומתאכזבים לגלות שלשב"כ אין כמעט יעדים להציע להם. רוב החשודים הרלוונטיים חוסלו או נעצרו, אז במקום מעצר יוצאים ל"צ'ק פוסט" (בדיקת רכבים אקראית לאיתור אמל"ח או החרמת "משטובות") או ל"עליות אג"מיות" (כניסות למבנים חשודים לשם חיפוש מונע או שיחות אזהרה).

גם מבחינה התיישבותית, ראוי לציין לשבח את ההחלטה העקרונית שקיבל פוקס בתחילת המלחמה: כל מקום המאוכלס על ידי יהודים יאובטח על ידי חיילים. אקטואר שיחשב את מספר ימי המילואים שהשקיע צה"ל באבטחת חוות ביו"ש יגיע לסכום מפתיע. להחלטה הביטחונית הייתה נגזרת התיישבותית, שכן היא הרימה תרומה מכרעת ליכולת של בעלי החוות להחזיק בעתודות הקרקע של ההתיישבות. לו רצה, יכול היה פוקס לנהוג אחרת: לשלוח חיילים רק ליישובים מוכרים, ואפילו לפנות חלק מהחוות הלא מוכרות בטענה שהדבר חיוני לשם שמירה על חיי תושביהן.

ולמרות זאת הימין לא אוהב את פוקס. סקרי המכון למדיניות העם היהודי מצביעים על צניחה חדה באמון המחנה הלאומי בהנהגה הבכירה של צה"ל, ופוקס הוא אחד הגורמים לכך. ולא, זו לא תוצאה של כפיות טובה, אלא תגובה להתבטאויות שנויות במחלוקת של מפקד פיקוד המרכז היוצא, כמו בתרגיל שהפיק להתמודדות עם "אלימות מתנחלים" ובנאום הפרישה שלו השבוע.

הנאום היה טוב ברובו. פוקס שזר בו את הביוגרפיה האישית שלו, את הערכים שהנחו אותו, את הישגיו כמפקד הפיקוד, והצביע על האתגרים הביטחוניים שעומדים לפני ישראל. אבל הוא לא התאפק, לא המתין אפילו לריאיון עם אילנה דיין, והוסיף לנאום שני פרקים שהפכו לכותרות ראשיות בתקשורת.

לא נתעמק פה בפרק שבו טען שישראל חייבת לשמור על חוסנה של הרש"פ. יש ויכוח עקרוני בנושא, וגם החולקים על פוקס חייבים להכיר בכך שתפיסת הביטחון הנוכחית של ישראל נשענת על שיתוף פעולה עם רשות פלסטינית מתפקדת. כל עוד ישראל הרשמית לא משנה אסטרטגיה אי אפשר ללכת עם ולרצות להרגיש בלי.

כן נדבר על הפרק שבו הלין פוקס על "הפשיעה הלאומנית". את חיציו ירה האלוף הפורש בהנהגה הפוליטית והרוחנית של ההתיישבות: "לדאבוני, ההנהגה המקומית וההנהגה הרוחנית ברובה לא ראתה כמונו את האיום. היא מורתעת ולא מוצאת את הכוחות לצאת בגלוי ולפעול לאור ערכי היהדות שהיא מחנכת את ילדיה לאורם. גם אם הפורעים הינם מיעוט, הרי שהשותקים נוכח פשעיהם אינם מוציאים אותם ואת מעשיהם מן הכלל, ומכניסים בכך את הביקורת כלפי כולם. זו איננה יהדות בעיניי. לפחות לא זו עליה גדלתי אני בבית אבי ואימי. זו אינה דרכה של תורה. מדובר על אימוץ דרכי האויב והליכה בחוקותיו". אף שיש מה לדון איתו על התוכן, הקנקן הוא העיקר.

מערכת היחסים של ההתיישבות עם נערי הגבעות והחוות מורכבת. נערי החוות, ברובם הגדול, הם ילדים של מתיישבים "נורמטיביים" מהשכונות הבורגניות של היישובים הגדולים. ההורים מודאגים מהילדים שלא עושים בגרות, לא מכבסים את המכנסיים, ומסתובבים עם כבשים ובלי נשק בגבעות של הישמור, אבל גם יודעים שהילדים הללו מחזיקים על הכתפיים את אחת המשימות הלאומיות החשובות של הדור.

ישראל לא תוכל להגן על עצמה בלי התיישבות חזקה ויציבה באזורי לב הארץ. טבח שמחת תורה המחיש שבמזרח התיכון אין ואקום, והיכן שלא תהיה התיישבות יהודית יהיו רוצחי נוח'בה, ג'יהאד אסלאמי או תנזים. המאבק הוא על כל דונם ועל כל עז, והזמן משחק לרעתנו.

ביהודה ושומרון מתרחש מרוץ התיישבות דרמטי שאיננו סימטרי. מצד אחד פועלת הרשות הפלסטינית המגובה בתקציבי עתק מחו"ל. מהצד השני נמצאים לא מדינת ישראל אלא נערי החוות, שמקימים נקודות התיישבות חקלאית ומחזיקים בהן במסירות נפש. בשבוע שעבר הוכרו חמש חוות כיישובים, וזה לא היה קורה אלמלא הצעירים הללו שהחזיקו את השטח במשך שנים ארוכות, בלי חשמל, בלי מים, בלי גדר, בלי תשתיות פיזיות וכמעט בלי הגנה. אם ישראל הייתה סגורה על עצמה, לא היה צורך בחלוציות הזו. הממשלה הייתה מבצעת סקרי קרקע מהירים, מכריזה על אדמות מדינה, מתכננת יישובים ובונה. אבל במשך שנים ארוכות ישראל ישנה על האף וזה לא קרה (עד למהלכים האחרונים של סמוטריץ').

לצד המסירות והחלוציות הזו ישנן, בשוליים, תופעות מכוערות ופסולות מוסרית של אלימות רעה הפוגעת בהתיישבות, פנימית וחיצונית, ופועלת כבומרנג. הניסיון המר מלמד שלגיטימציה לאלימות לא נעצרת בממשקים מול פלסטינים, אלא מחלחלת פנימה ליחסי שכנים ולצורות נוספות של התנהלות פוגענית בין אדם לחברו בתוך ההתיישבות פנימה. גם אם מדובר בתופעות שוליים הנהגת המתנחלים צריכה להוקיע אותן ולהביע מסר ברור המכריז: התיישבות כן, אלימות לא. את הבעיה הזו אסור לטאטא, והיא דורשת טיפול חינוכי ואכיפתי יסודי.

אז מה אני רוצה מפוקס, תשאלו, הוא מצביע על בעיה אמיתית. התשובה היא שפוקס איננו תמים, והוא יודע היטב ש"אלימות המתנחלים" היא מזמן לא עוד בעיה חברתית שצריך לטפל בה לצד שלל בעיות אחרות, אלא איל ניגוח שהוצא לגמרי מפרופורציות, ומשמש היום את שונאיהם של ישראל במאמץ־העל להפוך את מדינת היהודים למנודה ומצורעת.

דבריו של יהודה פוקס כיכבו ב"תחקיר" נגד המתנחלים שפרסם רונן ברגמן בניו־יורק טיימס כ"ראיה" מרכזית. בתוקף תפקידו כריבון הצבאי באזור, להתבטאויות של האלוף יש משקל מדיני עצום. דבריו הם "ראיית הזהב" לאנטישמים באשר הם. כל ציטוט מנאום שלו יכול להופיע כנספח משפטי בתביעות נגד ישראל בהאג, או לתת תוקף לדרישותיהם של חברי פרלמנט פרוגרסיביים בארה"ב, בריטניה או צרפת, המבקשים להטיל אמברגו נשק על ישראל.

דבריו לא רק מתארים מציאות אלא גם מכוננים אותה. פוקס שימש בעבר נספח צה"ל בארה"ב והוא מבין היטב את הנזק הפוטנציאלי העצום של התבטאויותיו, וזה מה שהופך אותן לחמורות כל כך.

ניסויים אזרחיים

חוק האזרחות והכניסה לישראל הוכרע בפסיקה היסטורית של בג"ץ משנת 2012. בית המשפט דחה את העתירות. השופטים רובינשטיין, מלצר, נאור, גרוניס, הנדל וריבלין דחו את עמדת השופטים ג'ובראן, ביניש, ארבל, חיות ולוי, וקבעו שנישואים של ערביי ישראל לפלסטיניות לא יהפכו לפרצת ענק המאפשרת זכות שיבה גורפת מהדלת האחורית. אם אז הייתה דילמה, אחרי טבח שבעה באוקטובר הדיון הזה צריך להיות סגור. ברמה החוקתית, חוק יסוד הלאום הקובע כי ישראל היא מדינתו של העם היהודי, נותן טעם נוסף לפסיקת בג"ץ דאז שנשענה על נימוקים ביטחוניים בלבד.

אם העתירה תתקבל המהלך הפלסטיני הבא יהיה השקת מיזם נישואים פיקטיביים בין ערביי ישראל לצעירים מהרשות, ודרישת אזרחות ישראלית בעבורם. שיהיה לנו בהצלחה

לכן תמוה מאוד הצו על תנאי שהוציאו השופטים פוגלמן וסולברג בעתירה שלישית שהוגשה בעניין, שבו הורו למדינה לנמק מדוע לא יבוטל החוק. למי ששכח, אחוז ניכר מה"נישואים" בין ערביי ישראל לפלסטיניות הם נישואי פוליגמיה. בדואים מייבאים אישה שלישית או רביעית מדרום הר חברון, ודורשים בעבורה זכויות בביטוח הלאומי. בעתירה הנוכחית, אגב, העותרים דורשים לבטל את החוק לא רק עבור זוגות הטרוסקסואליים אלא גם עבור בני זוג מאותו המין. אם העתירה תתקבל המהלך הפלסטיני הבא יהיה השקת מיזם נישואים פיקטיביים בין ערביי ישראל לצעירים מנור א־שמס ומטול־כרם. ערביי ישראל יוכלו "לשאת" צעירים פלסטינים ולדרוש בעבורם אזרחות ישראלית, ושיהיה לנו בהצלחה. לא הייתה שום סיבה בעולם לא לגלגל את העתירה הזו מכל המדרגות.