שבוע הספר העברי מאחורינו, ואני מרגישה שעליי להניח חשבון נפש קטן על השולחן.
כבר ארבע שנים, לרגל שבוע הספר, אני מקבלת חמש הודעות לפחות מחברות, מכרות או סתם אנשים טובים – שתוהים אם יש לי דוכן ואיפה הוא. וכבר ארבע שנים אני עושה הכול בשבוע הזה כדי לרדת אל מתחת לרדאר ולהוריד איתי את העובדה שגם לי יש ספר שכתבתי. זאת אף שאני מאוד גאה בו, והייתי מאוד רוצה שיקראו אותו כמה שיותר אנשים. לכאורה גם ממני מצופה לעמוד מיוזעת וחייכנית, להציג בגאווה את ספרי ולקרוא לכל העוברים והשבים לרכוש אותו. אלא שאני פשוט לא עושה את זה.
כששאלתי את עצמי למה, למה בעצם, מגוון רחב של תשובות עלה באמתחתי ואני אפילו לא יודעת לומר איזו מהתשובות היא הנכונה והאמיתית. כי בכולן חבוי משהו, גרעין קטן כזה של הסבר.
אני לא לגמרי עומדת מאחורי כל מילה שכתבתי, ואפילו לא מופרך שאקרא משהו ואשאל בפליאה: אני כתבתי את זה?
הסיבה הראשונה היא כזאת שאני קצת מתביישת בה, אבל צריכה להיות על השולחן: קשה לי מאוד־מאוד לקרוא את הספר הזה היום.
אף שכל מה שכתוב בו הוא סיפור חיי, תובנות אישיות שאני עדיין מחזיקה בתוכי, דרך חיים שהיא דרכי בכל מובן גם היום, עדיין – המילים הכתובות בספר הזה נכתבו בידי מישהי אחרת.
הן נכתבו בידי יעל שבורה ורצוצה, שאת לילותיה הכואבים וחסרי השינה, כשליבה שורף מגעגוע, היא העבירה בדימום מסיבי של מילים שנשפכו מתוכה ללא רחם.
המילים הראשונות בספר שלי נכתבו עוד לפני שהתקיימה הלוויה, עוד לפני שידעתי מה יעבור עליי ועוד לפני שחוויתי יום אחד מתהומות החוסר והגעגוע.
את רוב הספר כתבתי בלי באמת להבין מה אני שמה על הנייר ולמי, וסביר שלא העליתי על דעתי שיהיה בו עניין או אפילו צורך למישהו שהוא לא אני.
אני היום יעל אחרת. אני בנויה מהחומר שהיא, יעל שכתבה את הספר, לשה ועיבדה בדם יזע ודמעות כדי שאגיע למקומי היום. אני במקום שמתבונן בחלל, בשבר ובגעגוע, חיה לצידו, מועדת לפעמים לתוכו בחבטה כואבת ופוצעת, וקמה משם בהתנערות עם הכלים והתובנות שהיא אספה למעני.
קשה לי לחזור לשם. קשה לי להתבונן במילותיי שכל אחת מהן אמת לאמיתה, ולתת להן להיכנס אליי כפי שיצאו מתוכי. קשה לי לאפשר לשבר שהפיק את הדבר המופלא הזה לחזור ולהיות חלק כל כך נוכח בי.
והתוצאה היא שקשה לי שאחרים מבקשים ממני המלצה עליו או משתפים אותי שקראו בו, ומנסים לדון איתי בחלק מסוים, ובכך להציץ שוב ביעל ההיא ובכאבה.
הסיבה השנייה והמביישת לא פחות היא שאני מציגה לעולם חזות (אמיתית וכנה לגמרי!) של אמא אוהבת, גאה ורווה נחת מילדיי, אבל לרוב אני גם אמא מזניחה.
רגע, אל תקראו למחלקת הרווחה. תנו לי שנייה להסביר וכך גם תבינו את הקשר לספר שלי.
בשנותיי כאמא צעירה שאפתי, או כך לפחות חשבתי שנכון, שמרגע שילד שלי יצא מתוכי הוא הופך להיות "מיני־אני", ועליי מוטלת המשימה לדאוג ולוודא שהוא אכן ממלא את המשימה הזאת – להיות כמה שיותר אני, אם אפשר בשדרוגים מסוימים.
עם הזמן ועם התבגרותם של ילדיי, התחלתי לעגל פינות. בהתחלה אמרתי בסדר, אז הם לא יהיו אחד לאחד אני, אבל לפחות שיעשו מה שאני רוצה. ככל שהזמן עובר אני משחררת יותר ויותר, ובעצם מזניחה לגמרי את הרעיון שיהיה איזשהו קשר כלשהו ביני ובינם, בין רצונותיי שלי לאלו שלהם. בעצם אני לומדת להתבונן עליהם בסקרנות ובלמידה, כד להבין מי הם בעצם האנשים הקטנים הללו שפעם מזמן היו חלק ביולוגי לגמרי ממני. הזנחה, אמרתי לכם.
ההבנה הזאת היא אותו הסיפור עם הספר, או עם כל טקסט שאי פעם פרסמתי.
עם כל הגאווה שלי בתכנים הכתובים, בא לי שתדעו שאני לא לגמרי עומדת מאחורי כל מילה שכתבתי ואפילו לא מאוד מופרך שאקרא משהו ואשאל בפליאה: אני כתבתי את זה?
אל תקראו את הספר שלי ותתפסו אותי על המילה, אל תעמתו אותי מולו ותתהו אילו מין דעות אלו. זה היה נכון, אהוב וטוב לשעתו; וכעת אין לי שום קשר לזה (כמעט כמו שאין לי קשר לילדים שלי).
והסיבה האחרונה היא כמובן המלחמה.
בפתיחת שבוע הספר העליתי בדמיוני את הדוכן שלי עם הכריכה היפהפייה ובה המילה "אלמנה".
דמיינתי את העוברים ושבים, את המציצים ומעלעלים, שבאו לרכוש, לקנות מתנה, לפנק אהוב או אהובה. ופתאום זה נראה לי נורא.
נורא לחשוב על הרוכש, אמיץ ככל שיהיה, שיעלה על דעתו להגיש במתנה את ספרי לאשתו, לאמו, לאחותו. להתבונן במקבלת המתנה מקלפת בעדינות את העטיפה ולנגד עיניה המילה הזאת, המאיימת כל כך, התהומית והבלתי נסבלת. כמה שאנסה לייפות אותה, כמה שניסיתי לאורך השנים לשכנע אתכם ואותי שזה בסדר, שאפשר לחיות איתה אפילו די באהבה, זה לא נתפס על הדעת, איש לא יבחר בכך. בטח לא בתקופה הזו.
בטח לא אני.
ואחרי שאמרתי את כל זה אני רוצה בכל לב שתקראו אותו.
הספר הזה עדיין מכונן בעיניי, שווה קריאה לכל גיל ומגדר, מעורר השראה בי ואני מקווה שגם בקוראיו, אבל כמו כל דבר בחיי ובעצם כמו כל דבר בעולם, הוא מורכב. ואולי זה כל הקסם.
