באופן קצת אירוני, תחקיר בארי שהוצג ביום חמישי סובל מהבעיה הבסיסית שהוא מצביע עליה.
כשחמאס פלש לישראל, צה"ל הגיב כמו שהוא מגיב לאירוע קטן – יותר נכון, להרבה אירועים קטנים. הדבר הזה גלוי וידוע לכולם, ואף צוין במפורש בתחקיר: "צה"ל לא נערך למתאר חדירה נרחב כפי שקרה ב-7 באוקטובר, הכולל נקודות חדירה רבות שבהן נכנסו אלפי מחבלים שתקפו בעשרות מוקדים במקביל. תרחיש הייחוס עסק בחדירות בודדות ונקודתיות. לתרחיש זה התאמנו הכוחות ולאורו נקבעה פריסת הכוחות".
מסיבה זו, צה"ל לא הוציא לשטח מסה גדולה של כוחות כמה שיותר מהר, כמו שעושים במלחמה, וכנראה גם לא הפעיל את חיל האוויר במלוא כוחו, אלא שלח לכל זירה יחידות קטנות שמתמחות בלחימה בטרור. הזמן שחלף עד להגעת כוחות גדולים – חלקם מאולתרים – היה גורם מכריע בהצלחה הנוראית של חמאס.
תשעה חודשים אחר כך, יצא לציבור תחקיר שמתייחס לאירועי בארי כאל אירוע נקודתי, ומנתח את ההצלחות והכשלים בו בפני עצמם – שוב, כאילו היה זה אירוע גדול של חדירת מחבלים, ולא אירוע שקדמו לו מחדלים על גבי מחדלים. כאילו אפשר למתוח ביקורת על התפקוד של הכוחות בלי לדבר על התמונה הגדולה. התחקיר אמנם הסתייג פעם אחר פעם, והסביר שהוא במפורש מתמקד רק בזירה הספציפית כדי לתחקר את הלחימה בה (וגם הסיק מסקנות שיכולות לשמש את צה"ל בחידוד נהלים שונים), ועדיין – היציאה לתקשורת ובעיקר המסגור של התחקיר, כביכול מתייחסים לזירת בארי כאל זירת אירוע בודד, שצריך לתחקר בפני עצמו.
בצה"ל נוהגים לדבר על תסמונת הש"ג, הפלת האחריות על החייל הקטן שבמקרה היה בשטח וניקוי המפקדים הבכירים. פה הסיפור חמור אפילו יותר: אלה שנלחמו בבארי הם לא לוחמים שבמקרה שובצו לתפוס קו באותו יום, אלא לוחמים שנחלצו והגיעו לזירת אש. גם אם בתוך הכאוס הגדול הם לא פעלו לחלוטין לפי הנהלים הצבאיים, ואולי גם עשו כמה טעויות, השיפוט שלהם בידי מי שלא יצא לשטח, ובעיקר בלי לדבר על הכשל המדיני, המודיעיני והתפיסתי שהובילו למתקפת הפתע על ישראל – מעורר שאלות לא פשוטות.
"העובדות הידועות"
ויש לי מהתחקיר הזה עוד מסקנה אישית קטנה.
לפני ארבעה חודשים, עבדכם הנאמן פרסם כאן באתר טור שעסק בפרשת בני הערובה בבארי, ובתפקוד של ברק חירם. השתדלתי להיות זהיר מאוד ולדבר רק על נתונים שכבר פורסמו בתקשורת. וכך כתבתי: "לפי ראיון של חירם עצמו, הוא התווכח עם מפקד כוח הימ"מ שבמקום, הכריע שנגמר הזמן למשא ומתן, והורה לטנק לירות שני פגזים אל עבר הבית. ידוע גם שהיו בבית בני ערובה חיים בזמן הירי (אם כי יש ויכוח על מספרם), והשאלה הגדולה היא האם חירם ידע את זה או שלמיטב ידיעתו באותה שעה היחידים בבית שנותרו בחיים היו המחבלים". וכאן ניסיתי לדבר – אולי לא בהצלחה יתרה – על השאלה המוסרית, האם גבורתו של ברק חירם והחתירה למגע מצדיקות מחילה גם על טעויות כבדות שנעשו במהלך הלחימה, והביאו למותם של שנים עשר בני ערובה.
אבל בתחקיר שהתפרסם התברר שכל הנתונים שלפי התקשורת כבר היו "ידועים" באותו זמן, היו שגויים או לפחות בלתי מדויקים. בתור התחלה, לפי עדויות הלוחמים בשטח, חירם בכלל לא היה בזירת האירוע בזמן ירי הפגזים; הוא נתן אישור עקרוני לירי של פגז חלול, הדגיש שהוא לא יכול להיות לכיוון המקום שבו שהו בני הערובה והמחבלים, והמשיך הלאה לנהל זירות לחימה אחרות. מעבר לזה, הסתערות לוחמי ימ"מ על הבית הייתה לאחר שארנון זמורה ז"ל העיד שהמחבלים רצחו את בני הערובה בדם קר. את הבית שרפו המחבלים, לא ירי הטנק.
11/ הפרטים המלאים מתחקיר אירוע בני הערובה בבית של פסי כאן בתמונות.
הסוף pic.twitter.com/tW9LrMBULA
— דורון קדוש | Doron Kadosh (@Doron_Kadosh) July 11, 2024
עוד לפני העוול הנורא שנעשה לחירם בתקשורת, כאילו הכיפה (שאיננה נמצאת על ראשו) היא זו שהובילה את קבלת ההחלטות שלו, והיומרה לשפוט קצין שחתר למגע באירוע קשה באופן חסר תקדים – מסתבר שכל התיאור של האירוע כ"קצין שמפעיל נוהל חניבעל על אזרחים" פשוט היה שגוי לחלוטין ברמה העובדתית. וזה לקח חשוב בפעם הבאה שאני מנסה לנתח משהו על בסיס חצאי שמועות וספקולציות, לפני שהעובדות התבררו באמת.
