מתקפת חמאס ב-7 לאוקטובר, שהקריסה לחלוטין את אוגדת עזה והובילה לתוצאות חמורות ביותר, מעלה שאלות קשות מאוד, ובראשן השאלה מדוע האוגדה ויחידותיה לא היו ערוכים להגנה נוכח מידע שב-3 לפנות בוקר הוביל להערכת מצב טלפונית בין השב"כ ובין צה"ל.
לאירוע הזה יש השלכות בכל הרמות הצבאיות של ניתוח: הרמה האסטרטגית היא המטכ"ל, רמת המערכת היא הפיקוד, והרמה הטקטית היא רמת האוגדה ומטה. כפי שאנו רואים, במטה הכללי בחרו להציג ראש ובראשונה את תחקירי הלחימה ביישובים, ומכאן שלא נקבל את התשובות לכשל הגדול מתחקירים אלו.
מדוע בחרו בצה"ל לפרסם קודם כול את תחקירי הלחימה ביישובים?
ברור לחלוטין כי בצה"ל נוקטים בשני צירי פעולה בהקשר התחקירים – הציר הראשון הוא ציר הלמידה המבצעי שתכליתו להבין את סיבת הכשל וללמוד ממנה, על-מנת שאירוע מסוג זה לא יחזור על עצמו, והציר השני עוסק באמון הציבור בצה"ל. בראיית המערכת הצבאית כפי הנראה דחוף ביותר לשקם את רמת האמון מול תושבי עוטף עזה, שספגו את המתקפה החמורה ואת השלכותיה הקשות והבלתי נתפסות.
גם בהקשר ניהול התחקיר, פשוט יותר לנתח את הלחימה ביישובים, שכן כל אירוע יישובי ניתן להעמקה פשוטה באמצעות העובדות: מהלכי האויב, הפעולה שננקטה על ידי הכוחות בשטח, הפערים והכשלים. בניתוח של קרב על יישוב או מוצב, פשוט יותר להבין מה קרה, למה קרה ואיך נכון לפעול בעתיד. דווקא כאשר נדרשים לתחקירים ברמה הגבוהה יותר, קרי התפקוד והכשלים של הפיקוד והמטכ"ל, התחקיר מסובך יותר, נוגע בנדבכים רבים יותר ועמוקים יותר, דורש ניתוח של יחסי גומלין בין מערכות מורכבות, דורש יותר זמן, וכולל גם עיבוד של גרסאות שונות. בתחקיר כזה יעלו, למשל, הקשר בין הפיקוד והמטכ"ל, תמונת המצב שגובשה, תובנות ברמת המטה, המודיעין, המבצעים, האש, הלוגיסטיקה, הרפואה ועוד.
הסיבה שצה"ל בחר לפרסם לפני הכול את תחקיר טקטי על הלחימה ביישובים, אם כן, היא הפשטות לנתח את העובדות בשטח, וכן הצורך לייצר תהליך של בניית אמון מול התושבים שספגו ישירות את תוצאות המתקפה הרצחנית של חמאס. ברור שהתחקיר מראש לא כוון לרמת המפקדות הבכירות. ועם זאת, בהחלט ראוי להרים גבה על שיטת התחקור – למשל, אם נרצה להבין מדוע כוח פעל כמו שהוא פעל ביישוב, ראוי לדעת מהו ההקשר שבו הכוח פעל – כדי להבין זאת, התחקיר נדרש גם למידע מהרמות שמעל האוגדה – המערכות האלה כרוכות זו בזו.
לא מן הנמנע שהטקטיקה בפרסום התחקירים נובעת גם משיקולים אחרים של נראות הצבא כמערכת, ואולי מכך שכאשר נשמע את הפרטים של מה שהתרחש במפקדות הבכירות – נמצא עצמנו בתדהמה ופיות פעורים נוכח רמת הכשל – כנראה שברמות הבכירות מנסים להימנע מכך בשלב זה.
מה היא מטרת התחקיר?
התחקיר על הקרב בבארי, וניתן להניח שגם בישובים האחרים, אמור לענות בראיית הצבא על השאלה: מדוע וכיצד נכבשו יישובים, בשעה שבהגדרה הצבאית הם אמורים להיות "שטח חיוני", שמשמעותו היא שעל השטח הזה, כל חייל וחייל נדרשים להילחם את טיפת הדם האחרונה ועד הכדור האחרון. לפי ההגדרה הצבאית, מלחמה על שטח חיוני מחייבת באופן מיידי כל חייל ובטח כל מפקד, ומכאן שהפער הבא לידי ביטוי בחדירת מאות מחבלים ליישוב, רציחתם של תושבים, התעללות בהם וחטיפתם, היא בלתי נסבלת בראייה צבאית על כל המשתמע, לרבות ההשלכות הערכיות.
ראוי להדגיש, בראייה צה"לית, שכיבוש של יישובים הוא הכישלון החמור ביותר בעשייה הצבאית, ומכאן ראוי ונכון לגשת לתחקירי ההגנה על הישובים במהירות – אין כישלון צבאי חמור יותר מהכישלון בהגנה על היישוב.
גוף התחקיר
התחקיר כאמור נדרש לזהות את הפער בין הרצוי למצוי, להבין ממה הוא נובע וגם ללמוד ממנו. בתמציתיות, התחקיר צריך לספק תשובה לשאלות: מה היה? מה היה צריך להיות? מהו הפער? ממה הוא נובע? ומכאן ניתוח של מסקנות, תובנות, החלטות והמלצות.
התחקיר על בארי נותן תמונה מפורטת של פעולת האויב, וניתן להבין כי היא הייתה מתוכננת היטב, בהתקפה מתואמת ונחושה משני כיוונים שונים בכוונה להגיע לעומק היישוב ולכבוש אותו, לרבות כל מה שהתבצע נגד התושבים ועד חטיפתם.
התחקיר מבליט מספר פערים: יכולת ההגנה הבסיסית על הישוב על ידי כוח הכוננות היישובי, פרק הזמן הארוך שלקח להבין כי היישוב נכבש, החבירה של כוחות צבאיים ליישוב בהתאם להחלטה ברמת החטיבה המרחבית, הלחימה של הכוחות שהגיעו ליישוב, ובדגש על הפיקוד והשליטה.
אנו מבינים כי בשעות הראשונות בכלל לא היה ברור שבארי נכבש, ומכאן שהפעלת הכוח בשעות הראשונות לא הייתה מנקודת מוצא שהתרחש אירוע כה חמור – דבר תמוה בפני עצמו, כשבאוויר יש מסוקים שרואים את המתרחש על הקרקע בכל רגע. אך ככל שעבר הזמן, כפי שמתארת שרשרת העובדות הכרונולוגיות המוצגות בתחקיר, הובן כי מדובר באירוע חמור, ולכן הוסטו לכיוונו כוחות, בדגש על ההחלטה לתת את הפיקוד על הלחימה בידי מפקד אוגדה 99, תת-אלוף ברק חירם. התחקיר מצביע על כך שמרגע שהישוב הופקד בידי תת-אלוף חירם, השתנתה הלחימה לחלוטין, עד מצב של הכרעת האויב וכיבוש היישוב מחדש על ידי צה"ל – זו פעולה נכונה אך העיתוי שלה, שש שעות מתחילת המתקפה, מאוחר ברמה בלתי נתפסת.
עוד מצביע התחקיר על כאוס מוחלט בדרך שבה כוחות פעלו במהלך הלחימה. צוותים שונים מיחידות שונות, שברירי כוח, אזרחים ומפקדי יחידות שחלקם הגיעו ביוזמה עצמאית – הכאוס הוא דרמטי, אך בתוך הכאוס הזה מתבהרת התובנה כי חלק מהכוחות שהגיעו לבארי לא פעלו לאור ההגדרה המקצועית והערכית ששטח חיוני מחייב לחימה של כולם, עד טיפת הדם האחרונה. ההבנה שבחלק מהיחידות בחרו לסגת או לעסוק בתחלופה, מציגה לנו כשל מקצועי וערכי חמור. ומכאן שישנן כל הסיבות לבוא כלפיהם בביקורת חריפה, שחייבת להסתכם בהליך משמעתי פיקודי. כאמור, כיבוש של יישוב הוא האירוע הצבאי החמור ביותר עשוי להתקיים, ובאירוע כזה נדרשים כולם להילחם, להשמיד אויב ולחלץ תושבים. התחקיר מצביע על כך שחלק מהכוחות לא פעלו ברוח זו.
התובנות העולות מהתחקיר
חמש תובנות מרכזיות עולות מהתחקיר על בארי:
- הפעולה של חמאס הייתה מתוכננת ובוצעה באופן מסונכרן – דבר המעיד על מוכנות מראש, ביצוע אימונים והערכות מקדימה – לא מדובר באירוע ספונטני. תובנה זו מעצימה את השאלה על רמת המודיעין של צה"ל, ורמת ההיערכות של צה"ל לאירוע מהסוג הזה.
- ניכר כי דרגי הפיקוד והשליטה במפקדות המרחביות: הפיקוד, האוגדה והחטיבה – לא הצליחו ליצור תמונת מצב לגבי פעולת חמאס עם חציית הגדר בשעה 6.29. המפקדות קרסו, ומכאן כל הפעלת הכוחות הייתה מאוחרת, מבולבלת ומאוד לא מתואמת.
- עיתוי ההחלטה על הטלת הפיקוד על מפקד אוגדה 99 בלתי סביר לחלוטין – 6 שעות תמימות לקח לפיקוד הבכיר להבין שהיישוב נכבש ונדרשת פעולה סדורה עם פו"ש כדי לשנות את המצב.
- הלחימה על היישוב השתנתה לחלוטין מרגע שהוגדרה שרשרת פיקוד והפעלת כוחות מתאימה לעוצמת האויב שחדרה את הישוב.
- רמת המוכנות של כוח הכוננות היישובי לא תאמה את התרחיש הזה, ולמרות זאת כוח הכוננות נלחם באומץ רב והשיג הישגים – אם כי עוצמת האויב ורמת המוכנות העמידו בפני הכוח היישובי תנאים בלתי אפשריים.
המסקנה החשובה ביותר
נפילת יישוב, שהוא שטח חיוני, בידי האויב – האירוע החמור ביותר בסולם התרחישים של צה"ל – התרחש, ולא רק בבארי. זהו לא רק כישלון הגנתי של צה"ל, זהו כישלון בכל הרמות, ובמידה רבה הכישלון החמור ביותר שידעה מדינת ישראל.
ומכאן שהמסקנה הנדרשת היא כפי שאומרים "תחזרו למקורות". קשה לומר את הדברים, הם פשוט בלתי-נתפסים, ואף מבישים. צה"ל נדרש לעצב מחדש את ההגנה בגבולות, ובתוך כך להגדיר מחדש את ההגנה על היישובים, יכולת המענה למתקפת פתע, ובניית הכוחות בהתאם. צה"ל נדרש גם לבחון ערכית בהכשרות הפיקוד, מדוע יש יחידות שבהן התרחש בלבול ערכי מהסוג הזה.
ראוי ונכון שכיתות הכוננות ביישובי ספר ועימות יהיו כשירים ברמה של יחידה צבאית סדירה, מאומנים, מצוידים, מתורגלים ומצויים בשרשרת העדכונים המיידית במצב של הדרדרות. כזכור לפני ה-7 באוקטובר יכולות ההגנה היישוביות צומצמו – נוכח ממצאי התחקיר ניתן לומר שצומצמו ברמה שערורייתית ולא אחראית.
"מה שמעבר": המסקנות האישיות
בתחקירים מסוג זה לא מתקבלות החלטות ברמה האישית – הן מתקבלות לאחר שהתחקיר מוצג עד רמת מטה כללי, ומייד לאחר מכן נדרשים בדרגי הפיקוד השונים לקיים הליכים פיקודיים נגד מי שהתרשל. ראוי היה שתהליך זה היה מתקיים בטרם מוצג התחקיר לאזרחים, כיוון שהתחושה היא שאף אחד לא באמת לוקח אחריות – זו טעות יסודית בהחלטה על עיתוי הצגת התחקיר.
ניתן להבין מדוע בחרו בצה"ל להציג את התחקירים היישוביים לפני הכול, לא ניתן להבין מדוע לא ננקטו צעדים פיקודיים נגד המתרשלים בטרם הצגת התחקיר לתושבים, ומכאן שהתחקיר לא שיפר את רמת האמון בין התושבים לצה"ל. את העובדות גם כך רובם הכירו, ואת הפערים שעולים ניתן להניח גם כן. אבל ראוי שבצה"ל יפנימו כי "יש דין ויש דיין", וכי רמת הכשל כאן היא החמורה ביותר, ולא יעלה על הדעת שיציגו לתושבים תחקיר טקטי ללא הקשר מערכתי, ומבלי להתבונן בעיני התושבים ולומר להם: יש פה אנשים ששילמו מחירים אישיים על הרשלנות שלהם.
כתחקיר טקטי, תחקיר בארי עונה בצורה דקדקנית ומוקפדת על שאלות היסוד שאליהן הוא מוכוון. אך הוא מפספס את ה"מעבר", את התובנות העמוקות של הכשל, ההבנה שלא רק שהפקרנו את הישובים, מראש לא היינו ערוכים להגן עליהם. זהו לא כשל של חשיבה לוגית, הערכת מצב או ניתוח אויב, זהו כשל מקצועי-ערכי של הבנת הציווי הראשון בהגנה, שאותו מלמדים כבר בבה"ד 1 – ההבנה כי על השטח החיוני נלחמים כולם, ועד טיפת הדם האחרונה.
בין הוגנות ושבחים ובין כשל עמוק
כיוון שמדובר בכשל החמור ביותר שניתן להעלות על הדעת, אין מקום לציין לחיוב מישהו באירוע כיבוש יישוב. גם אם היה בצה"ל מי שפעל נכון, אין זה אומר שהוא יוצא דופן – התוצאה היא כישלון מוחלט. ולכן, לא ניתן ולא נכון להבליט באירוע הזה דבר, או לשבח דבר אחר, זולת הכשל הבסיסי, העמוק והחמור. ועם כל הכבוד ליחידות שנעלבות מכך שהן לכאורה "סומנו", עליהן להשפיל את הראש ולקבל את המשמעות: כולנו נכשלנו! וכולנו נלמד ונפעל שלא יתרחש שוב.
