פילדלפי של לפני ההתנתקות היה ציר מוות. בחלק מהמקומות, רוחב השטח בו שלטנו היה עשרות מטרים בין בתי רפיח לגבול, מה שהפך את החיילים שהחזיקו את הציר לברווזים במטווח.
בכל דיון על הצורך לצאת מעזה בתקופה שלפני יישום ההתנתקות הופיעה תמיד אותה התמונה – חיילים כורעים על ברכיהם, ומחפשים את שרידי חבריהם שנהרגו באסון הנגמ"ש על הציר, שהפך לטראומה לאומית. באופן אישי, את הציר אני זוכר היטב מהשירות שלי בו ב-2004, בחודשים שלפני ואחרי מבצע קשת בענן.
כל הניסיונות לשפר את המציאות המבצעית ולהרחיב את הציר, כלומר להרוס באופן נרחב בתים ברפיח – נתקלו בלחצים בינלאומיים, בהתנגדות גורמים משפטיים שהערימו קשיים על הרס בתים שלא הוכח קשר ישיר בין היושבים בהם לפעולות טרור, ובעיקר בהמון הססנות ישראלית. הניסיון האחרון לטפל בציר ברצינות היה במבצע קשת בענן ב-2004, שהופסק מבלי להשיג את מטרותיו, ומבלי שאובטח במסגרתו הציר.
בגלל אותו קושי, ישראל נסוגה מציר פילדלפי, למרות שנסיגה ממנו לא נכללה בתוכנית ההתנתקות המקורית. כולם הבינו את המשמעות של נטישת הציר על התחמשות עזה, אבל בפשטות – היה לנו קשה מידי להחזיק בו, והמחיר היה נראה בלתי נסבל.
המצב היום שונה בתכלית, משתי הבחינות:
ראשית, מחיר ההחזקה של הציר, שהיה נראה ב-2005 כבלתי נסבל, מחוויר לעומת המחיר ששילמנו בשל העובדה שעזבנו אותו. בשום תרחיש שלא כולל את עזיבת הציר, חמאס לא היה מסוגל להתחמש באופן שהתחמש ולבצע מתקפה בסדר גודל חטיבתי על יישובי עוטף עזה. מי שלא רצה לראות תמונות של חיילים שמחפשים את שרידי חבריהם, קיבל תמונות של ארכיאולוגים מנסים לסנן שרידי משפחות מהאפר, ומאות רבות של הרוגים וחטופים. למדנו, בדרך הקשה, שיש מחירים שצריך לשלם בשביל לשרוד.
אבל מאז מאי האחרון קרה עוד משהו – ציר פילדלפי הפך למשהו אחר לגמרי. התמונות מהשטח ומהלוויינים מראות שפילדלפי היום הוא ציר רחב, שבכל יום שעובר, הופך לבטוח יותר ויותר, עד כמה ששהייה בציר בשטח אויב במלחמה יכולה להיות בטוחה. הברחה מתחת לציר בתנאים הנוכחיים אינה בלתי אפשרית, אך בהחלט מתקרבת לכך, נוכח רוחבו, ושיפור הידע בגילוי מנהרות.
אם בשנת 2004, תוך כדי מבצע גדול, לא העזה ישראל לפנות יותר משורה או שתיים של בתים, וגם אז רק באזורים מסוימים של הציר, ב-2024 שוטחו שכונות שלמות כדי לאפשר קו ראייה של מאות מטרים לחיילים ששומרים עליו. הציר, שהיה מובלעת קטנה וקשוחה, הולך והופך לחגורת ביטחון בשליטת ישראל, המקבילה של בקעת הירדן לגזרת עזה.
אסור לוותר על ההישג הזה. ויתור על ההישארות בציר פילדלפי, בשליטה צה"לית (ולא על ידי פתרונות פלא טכנולוגיים בלבד), לא אמור להיות על הפרק, באף עסקה. כל עוד הציר בידינו, כמות הנשק ברצועה תהיה סופית, ומגמת כוחו של חמאס תהיה חד כיוונית – מטה. עזיבתו של הציר תוביל להתחמשות מחודשת, ותאפשר לחמאס לחדש את האיום הצבאי מול העוטף – איום שבשבת אחת, חג אחד או יום חול אחד, כשנהיה פחות ערניים, יתממש.
ההחזקה בציר פילדלפי, לעתיד הנראה לעין, היא מבחן לנחישותה של ישראל ולשאלה אם היא מדינה חפצת חיים בשכונה הקשה בה היא נמצאת. אסור לנו להיכשל במבחן.
