בימים אלו החלה הריסה יזומה של הבתים בקיבוץ רעים וביישובים נוספים שהותקפו בטבח הנורא ב-7 באוקטובר.
אנחנו באירוע בהתהוות. מחד, עדיין אנחנו בתוך המלחמה, עדיין יש לנו חטופים בעזה שאנחנו מייחלים לחזרתם הביתה במהרה, עדיין עשרות אלפי תושבי מדינת ישראל מהצפון והדרום גולים בארצם בפינות שונות ברחבי הארץ, ועדיין אנחנו שומעים לעיתים קרובות הודעה שנפתחת ב"הותר לפרסום", אנו עדיין בשיאה של המלחמה. ובו זמנית מתנהלים פה חיי שגרה, אנשים יוצאים לחופשות, מנהלים משא ומתן, רוכשים דירות ועוד.
במחשבה על עיצוב הזיכרון של אירוע השואה שהתרחש באירופה, הוקמו בארץ אחרי מספר שנים מוזיאון יד ושם, לוחמי הגטאות ועוד. מוזיאונים שהושקעה בהם מחשבה גדולה איך לעודד לימוד של הנושא, איך להפוך את המידע לנגיש, איך ליצור חוויה שלא תשאיר את המבקר אדיש ואיך המסרים ישפיעו על עיצוב החברה שלנו, ואיך לעורר שאלות על לקחי השואה. כמו כן, נקבעו ימי זיכרון עם ריטואל קבוע שיש בו צפירה, שירי זיכרון וביחד כחברה אנחנו מצליחים לשמר את הזיכרון.
הפעם אנחנו באירוע מורכב יותר, ממשיכים להילחם, להפעיל לחץ על חמאס, אבל צריך להחזיר את החיים.
מחד חשוב לשמור את הבתים השרופים בבארי, ברעים, בניר עוז. זה מחזה שמי שלא רואה, לא יכול להאמין שזה אכן התרחש. חשוב להשאיר את זה כי כבר היום יש מכחישים שאומרים שישראל ממציאה את זה, צריך להשאיר את זה כדי להזכיר לעצמנו שהמציאות שלנו במדינה הזו היא לא ברורה מאליה, ושאנחנו צריכים להמשיך ולהגן על הארץ הזו. אבל אנחנו רוצים שהיישובים האלו יבנו מחדש, שישגשגו, שיגדלו שם ילדים, ומי רוצה לגדל ילדים בתוך אתר הנצחה? מי רוצה שהילד שלו יראה בית שרוף יום יום בדרכו לבית הספר? אנחנו רוצים ילדים שיגדלו להיות ילדים שמחים, ילדים עם תחושת ביטחון, מראה תמידי כזה של הרס וחורבן כחלק מנוף הילדות אינו מוסיף כח או בטחון לא לצעירים ולא למבוגרים. ולכן אולי כדאי להרוס הכל, לא להשאיר זכר, כדי למנוע פחדים יומיומיים ולבנות בתים חדשים עם עיצוב חדש ולצאת לדרך חדשה.
אז מה נכון?
הדילמה הזו משקפת במידה רבה את המורכבות שלנו בתודעת הזיכרון. הרצון שלנו לא לשכוח, לזכור להנציח את הקורבנות, את החיילים שלחמו את כל החפים מפשע שנטבחו בביתם, במקום שאמור להיות המוגן ביותר, לחיות את האירוע. בד בבד עם הרצון העז שלנו לחיות, לשמוח, לא לתת לחמאס להשיג את מבוקשו ולתת לנו לחיות בתחושה של כאב והשפלה.
לכך נוסיף את העניין שעברו כבר תשעה חודשים, אנחנו רוצים להנציח כי עבר זמן, אך אנחנו עדיין בשיאו של האירוע. עדיין לא ברור מה מצבם של החטופים שנלקחו מבתיהם. מה לעשות עם זה? להתחיל הנצחה רק כשכל הסיפור יסתיים? ועד אז להקפיא מצב?
הדרך שבה נבחר להתייחס לזיכרון ולהנצחה היום, היא הדרך שבה האירוע ייצרב בתודעה הישראלית.
יש פה זיכרון של מורכבות, אי אפשר למחוק הכל כמו לא היה, כדי להיות שמחים ואי אפשר להשאיר כמות שהוא.
כחברה מוטלת עלינו חובת הזיכרון, הכאב, האמפטיה, יחד עם היכולת להבין שממשיכים לחיות כאן בארץ הזו. ואולי זה יעזור לנו להעריך קצת יותר את מה שכבר יש לנו ולא לראות שום דבר כמובן מאליו. ואולי זה יעזור לנו לגלות קצת יותר אמפתיה לקושי הגדול של כל כך הרבה אנשים ששילמו ועדיין משלמים כדי שבכלל ננהל את הדיון הזה.
