האם מותר למתוח ביקורת על קצינים בכירים? בשבועות האחרונים הרבינו לשמוע את הטענה שביקורת כזו היא כפיות טובה: "כבר שלושים שנה שהוא לא ישן בלילות כדי לשמור עליך". אם המסקנה מהטיעון הזה היא שנחוצה ביקורת עניינית ולא עלבונות אישיים, זה ודאי נכון, ולא רק ביחס לאלופים. אך עצם הביקורת החריפה כלפי הקצונה הבכירה בצה"ל אינה רק לגיטימית היום, אלא ממש חיונית. העובדה שקצין בכיר ער בלילות כדי לעשות את מלאכתו אינה דרישת המקסימום מקצין בצה"ל, אלא דרישת המינימום. ברמה האישית, אני מעריץ את נכונותם של קצינים בכירים להקדיש לילות כימים לביטחון ישראל. אך ברמה המקצועית מצביאים נבחנים בהישגיהם בתחום האסטרטגיה, לא בהישגיהם בתחום האינסומניה.
אי אפשר להכחיש: צה"ל נכשל כישלון נורא. היו לו גם הישגים, כמו החיסול (כנראה) של מוחמד דף, והלוואי שישיג בקרוב ניצחונות נפלאים, אך אלו לא יוכלו למחוק את כישלונותיו. ב־1992 הכריז הרמטכ"ל אהוד ברק, במחנה ההשמדה אושוויץ: "הגענו מאוחר מדי". איש לא באמת מאשים את צה"ל על שאיחר לאושוויץ; אך למה צה"ל הגיע מאוחר מדי לבארי ולניר־עוז? זו שאלה קשה בהרבה. איפה היה המודיעין? מה קרה לכל הסייבר הפלאי של יחידה 8200? יש בכירים בצה"ל שמתדרכים שהם התריעו על מתקפה צפויה. אם כך, למה לא דאגו שחיילי המוצבים יקומו בכל בוקר לכוננות עם שחר, כפי שתמיד נהגו חיילי צה"ל בכל חזית?
ועוד: אחרי שפרצה המתקפה, למה לא הגיע למקום חיל האוויר במלוא עוצמתו תוך רבע שעה? ולמה התעכבו כל כך כוחות החי"ר והשריון? ואחרי הטבח – למה צה"ל נאלץ לחכות חודש, כדי להכין תוכניות לכיבוש עזה? איך ייתכן שלא היו לצה"ל תוכניות מגירה למקרה כזה? אילו תוכניות מגירה כן היו לו? תוכניות לכיבוש שווייץ? תוכניות לעסקאות שבויים? ולמה המלחמה עצמה התנהלה באיטיות משוועת ובהישגים בינוניים? ביום התשיעי של מלחמת יום הכיפורים נאנח משה דיין: "זו מלחמת כבדת ימים". למה נקלענו אנחנו למלחמה כבדת חודשים, עם הישגים פחותים בהרבה? למה בגבול הצפון המיר צה"ל את תפיסת הביטחון הוותיקה והמנצחת שלו – מלחמה קצרה בשטח האויב – בתפיסה ההרסנית והאווילית של מלחמה ארוכה בשטח שלנו?
האלופים ורבי–האלופים הובילו את הקונספציה האיומה של צבא קטן, אויב מורתע וסובלנות לטרור – והם חייבים לתת את הדין. שמעתי טוענים שדווקא אלו שנכשלו הם שיֵדעו לשקם את הצבא. זו תיאוריה משונה מאוד, שאינני מכיר לה שום תקדים היסטורי משכנע
וגם: למה צה"ל לא התכונן לאיום הרחפנים של החמאס והכטב"מים של החיזבאללה? במלחמת לבנון השנייה – מי היה מאמין שנזכיר את הדשדוש ההוא כדוגמה חיובית – צה"ל עשה בלבנון מה שרצה. במלחמה הנוכחית צה"ל חושש להפציץ תשתיות בלבנון, כי החיזבאללה יוכל בתגובה להפציץ תחנות כוח בישראל. הרחפנים והכטב"מים רחוקים מלהיות הנשק האולטימטיבי. הם איטיים וחלשים. בשמחת תורה פוצצו רחפני החמאס תוך רגע את כל המצלמות שהציב צה"ל בגדר, ואיימו על כל הטנקים שלנו. ברגע שצה"ל קלט את האיום הזה, מצא לו פתרון פשוט: סככה זעירה שרותכה מעל הצריחונים בטנק. לו התכונן צה"ל כראוי, היה מוצא גם לכטב"מים מענה מוקדם. אך צה"ל לא התכונן.
מתעורר חשש שהמטכ"ל ויחצניו מנסים למקד את תשומת ליבנו בתחקירֵי זוטא על שאלות מיקרוסקופיות: מי הורה לטנק של נסים לירות שני פגזים על הבית של פסי? אך היקף הכישלון גדול כל כך, שהוא מחייב בדק בית אסטרטגי, ולא רק חיטוט בכשלים טקטיים. האלופים ורבי־האלופים הובילו את הקונספציה האיומה של צבא קטן, אויב מורתע וסובלנות לטרור – והם חייבים לתת את הדין. שמעתי טוענים שדווקא אלו שנכשלו הם שיֵדעו לשקם את הצבא. זו תיאוריה משונה מאוד, שאינני מכיר לה שום תקדים היסטורי משכנע. יותר מזה: ההתנהלות של חלק מהגנרלים הללו מעוררת את הרושם שהם לא שכחו הרבה ולא למדו הרבה מאז הטבח.
כיוון שרמת הדיון הציבורי בישראל מזכירה גן ילדים, ולא מהמרשימים שבגנים, כל ביקורת על הרמטכ"ל ואלופיו נתפסת מיד כהגנה על נתניהו. אבל יש מספיק אשמה לכולם. ברור שנתניהו נכשל ואשם, והוא צריך ללכת, וכמוהו גם גלנט, וגם שרי הביטחון הקודמים – וגם בכירי המטכ"ל. מי שמדבר עם קצינים זוטרים בצה"ל מצטמרר לנוכח הזעם שלהם על הקצינים הבכירים. חיילים נוטים להעריץ את מפקדיהם הבכירים; מימיי לא ראיתי ולא שמעתי חיילים ומפקדים שכל כך בזים לגנרלים שלהם. אני מעריך יותר מהם את אלופיהם, ובכל זאת – אי אפשר להנהיג כך צבא.
חשוב לומר: החיילים עצמם התגלו כגיבורי־על. לולא גבורתם בשמיני עצרת היו המחבלים מגיעים לתל־אביב ולירושלים. לולא גבורתם בקרבות עזה שאחרי הטבח עדיין הייתה אימפריית הרשע של החמאס משגשגת במרחק יריקה משדרות. יש בצה"ל גם יחידות מעולות, שמבצעות מבצעים נועזים. אך צבא אינו יכול להסתמך רק על חיילים גיבורים בודדים ועל יחידות מקצועניות בודדות. הוא צריך סדר כוחות מתאים – המון חיילים, המון טנקים, המון נשק – ומשום מה כל מפקדיו בעשורים האחרונים צמצמו באופן חסר אחריות את סדר הכוחות הזה. הוא צריך מבנה ארגוני נכון ותרבות ארגונית משוכללת. הוא צריך רוח לחימה ותורת לחימה. והוא צריך פיקוד הולם.
כשפרצה המלחמה, הסבירו לנו שהיא אינה דומה למלחמות הקודמות שלנו; שזו לא תהיה מלחמה קצרה. אמרו לנו שאי אפשר לעשות כאן איזה מבצע אנטבה, ואנחנו קיבלנו את הטענה הזו. אמנם, גם כאשר חטפו את המטוס לאנטבה היו שאמרו שאי אפשר לעשות כאן איזה ששת הימים, ובכל זאת צה"ל מצא אז תחבולה זריזה. ולפני ששת הימים היו רבים שהדגישו שהמצב הנואש אינו דומה בכלל למבצע סיני: ב־56' התמודדה ישראל עם מדינה ערבית אחת, כשלצידה שתי מעצמות; ב־67' היא עמדה מול כל מדינות ערב, בלי שום מעצמה לצידה. ובאמת המצב לא היה דומה, ובכל זאת צה"ל מחץ במהירות את אויביו. אי אפשר להימנע מהמחשבה שגם הפעם מצביאים אחרים היו אולי מביאים לנו תוצאה אחרת.
לרמטכ"ל הגרמני הלמוט פון מולטקה, שהיה בן 66 כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, קראו כולם "מולטקה הצעיר". כל חייו עמד בצילו של דודו המנוח, הגנרל הדגול "מולטקה הזקן". ערב פרוץ המלחמה שמע הקייזר וילהלם כי צרפת ובריטניה יימנעו מלהילחם בו אם יסתפק בקרב נגד רוסיה, ולא יהלום בחזית המערבית. הקייזר ביקש ממולטקה לשנות את תוכנית המלחמה. הגנרל השיב שאי אפשר לשנות את תוכניות ההסעה של הרכבות והגדודים, שהיו בהן הוראות מפורטות לכל דקה. וילהלם הביט בו בחומרה, ואמר: "דודך היה נותן לי תשובה אחרת". מולטקה חזר למטהו ופרץ בבכי – ובצדק בכה.
גם בראש שלנו, כמו בראשו של הקייזר, חולפת המחשבה: "אריק שרון היה נותן לנו תשובה אחרת". לא שרון הזקן והמושחת של ההתנתקות, שבמידה רבה הביא עלינו את כל הצרה הזו, אלא שרון הצעיר של קרב אום כתף וצליחת התעלה; שרון שמיגר את הטרור בעזה ב־71'; אולי אפילו שרון של מלחמת לבנון הראשונה. הרבה שנים חשבתי שמלחמת לבנון הייתה כושלת ומיותרת. אך לפני המלחמה ההיא החל הפתח להקים מדינת טרור בדרום לבנון. אחרי שאנחנו יודעים מה המחיר של חמאסטן בעזה, אפשר רק לדמיין מה עלול היה להיות המחיר של פתחלנד בלבנון. שרון הצליח תוך שלושה חודשים לגרש את כל מחבלי הפתח מלבנון – הלוואי עלינו. אחרי המלחמה נסוגה ישראל, בסופו של דבר, לרצועת ביטחון בדרום לבנון. היום אנחנו יודעים שבכל מקרה תהיה רצועת ביטחון בצפון; השאלה היחידה היא אם הרצועה תהיה בלבנון או בישראל. ייתכן שהתוצאות של מלחמת לבנון היו הכי פחות גרועות שאפשר לצפות להן במזרח התיכון. בקיצור, אפשר להניח ששרון הצעיר היה מנהל את מלחמת שמיני עצרת בהצלחה גדולה הרבה יותר.
עם גדול משתקם גם מאסונות קשים מאלו שאירעו לנו בשנה האחרונה. כאשר התפלל שלמה המלך בעת חנוכת המקדש הוא הניח כמובן מאליו שמחזור החיים של עם כולל גם תבוסה מיד אויב, שמשיג שליטה זמנית על חלק מארצנו: "בהנגף עמך ישראל לפני אויב, אשר יחטאו לך, ושבו אליך והודו את שמך והתפללו והתחננו אליך בבית הזה. ואתה תשמע השמים וסלחת לחטאת עמך ישראל, והשבותם אל האדמה אשר נתת לאבותם" (מלכים א', ח). הגורמים ארוכי הטווח הפועלים בחברה הישראלית נותרו חיוביים ברובם המכריע. יש לנו עַם עתיק ואוכלוסייה צעירה, עִם הרבה ילדים והרבה אמונה. יש לנו זהות לאומית חזקה ודבקות איתנה במסורת. יש לנו עתיד גדול בארץ הזאת, ונוכל לצמוח גם מתוך הכישלון – ובלבד שנכיר בו, נחזור עליו בתשובה ונתקן אותו. הרמב"ם כתב שהחורבן אירע לא רק בגלל סיבות רוחניות, אלא גם משום "שלא נתעסקו אבותינו לא בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות". בשום אופן לא נחזור על הטעות שלהם.
אני מעריך מאוד כל אדם שהקדיש את חייו לביטחון ישראל. לכולם יש כוונות טובות, וכולם ראויים לכבוד ולתודה. אך אסור להתעלם מכך שאלופינו הבכירים נכשלו בכישלון החמור ביותר מאז קום המדינה, ואסור להשתיק את הביקורת עליהם. למען עתידנו כאן, אין לנו אפשרות אחרת.
motzash.navon@gmail.com
