ביום ראשון האחרון, ח' בתמוז, מלאו מאה שנים לראשית ההתיישבות החקלאית־דתית באזור ירושלים. זו הייתה מהפכה בדרך ההגשמה וההתיישבות באזור ההר בעת החדשה. נווה־יעקב, ובשמו הראשון "הכפר העברי", קבע אבן פינה ראשונה במפת ההתיישבות הכפרית החלוצית־דתית באזור ירושלים.
לקראת ראשית ההתיישבות, בשנת תרפ"א (1921), הגדירה תנועת "המזרחי הצעיר" את מסגרת ההתיישבות, והוצגו העקרונות המנחים שעליהם יתבססו היישובים של האגודה בכלל ובנוה יעקב בפרט. הנה תמציתם של עקרונות אלו:
א. לייסד כפרי גנים בסביבות ערי ארץ ישראל.
ב. להעביר בהדרגה אנשים עירוניים לעבודה חקלאית פרודוקטיבית בכפרי האגודה.
ג. לדאוג לזה שהיצירה העברית של כל כפר הנוסד על ידי האגודה תהיה עברית שלמה במובן הדתי והלאומי.
ד. להשליט את המשפט העברי הקדום בחיים הציבוריים וביחסים שבין חבר לחבר בכפרי האגודה.
ה. לקנות או להשיג באופן אחר קרקעות ולחלק אותם בין החברים בשביל בניין בתים וייסוד משקים חקלאיים.
ו. להקים מוסדות דתיים ותרבותיים בגבולות כפרי האגודה.
ז. להשגיח על זה שהמתיישבים יעבדו את אדמתם בעצמם יחד עם בני ביתם או במקרים מיוחדים – בעזרת פועלים עבריים.
(הכפר העברי, חברה להתיישבות כפרית, המזרחי הצעיר הא"י, ירושלים תרפ"א).
ההתיישבות מצפון לירושלים החלה את דרכה ברכישת קרקעות על ידי הכשרת היישוב והקרן הקיימת לישראל בראשית המאה העשרים. התהליך נמשך כמה שנים, עד לשלב שבו נרכשו כ־650 דונם. משבצת קרקע זו הייתה גדולה דיה על מנת לייסד יישוב. השטח חולק למאה וחמישים נחלות, ובחלקן התיישבו משפחות שהקימו את ביתן ועיבדו את אדמתן, עד לפינויין במהלך מלחמת העצמאות.
קול ברמה נשמע
לאחר רכישת הקרקע נחגגה ברוב עם הנחת אבן הפינה לכפר העברי. בהזמנות שהודפסו והופצו לקראת האירוע נאמר כי בח' בתמוז תרפ"ד, בשעה 14:00, תיחגג הנחת אבן הפינה למושב נוה יעקב, על שם הגאון ר' יצחק יעקב ריינס, מייסד המזרחי, על אדמת "הכפר העברי" בדרך העולה שכמה.
באירוע החגיגי השתתפו אורחים מכובדים ובהם אנשי ממשל כמו סר גילברט קלייטון, ממלא מקומו של הנציב העליון הרברט סמואל שהיה בחופשה באותם ימים, גדולי הרבנים ותושבים מירושלים ומתל־אביב. הדי הנחת אבן הפינה נזכרים גם בזיכרונות בני המקום:
הדה נשמע בכל הארץ ובגולה. בני ירושלים נגשו לפעולה ישובית בכוחות עצמיים. בפעם הראשונה אחרי גלות ישראל מאדמתו, ראו הרי ירושלים בסביבה הזאת, שלפנים היתה בודאי הומיה מרוב אדם מישראל בהיותו קרובה לעיר המלוכה הראשונה לישראל, "גבעת שאול", קהל גדול כזה של יהודים שבאו להשתתף בשמחת בוני הכפר העברי נוה־יעקב. ("הכפר העברי נווה יעקב, תרפ"ד-תרצ"ט", עמ' 16-15)
אחד מבאי הטקס, ב' אזולאי, תיאר את התרוממות הנפש שחש:
חג היום, אכן חג. היום הזה הונח אבן הפינה למושב עברי אשר בין נוב עיר הכהנים ובין גבעת שאול העתיקה, בין ענתות ובין מצפה. בין ירושלים ובין שכם. חג היום, אכן חג. יהודים שומרי מסורת הניחו את אבן הפינה הזאת, והן לא יארך היום אשר בו יתגלגל קולו של ילד עברי מנוה יעקב, הקורא מהתנ"ך מעל להרים הנרדמים האלה שמסביב. קול ברמה נשמע ובגבעון והמצפה ובנוב ובענתות. לילה יהיה ודממה תהי, ונשמות הכהנים והנביאים אשר בסביבה תצאנה מקבריהן והקשיבו בדמעות גיל לקול הזה. והן לא יארך היום, אשר בו יעבור חרמש האכר העברי במקום הזה, ובפיו שירת "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו" (שם, עמ' 41).
יום למחרת הנחת אבן הפינה התפרסמה כתבה בשבועון "התור", ביטאון הסתדרות המזרחי:
ביום החמישי, בשמונה לחודש הרביעי, הניחו חברי המזרחי הצעיר, בני ירושלם, שומרי תורה ומצווה, את היסוד לבניין הבתים במושבה "נווה יעקב" המתייסדת על אדמת "הכפר העברי" בקילומטר השביעי בדרך העולה שכמה…
הכמיהה והגעגועים של בני ירושלים לישוב ולבניין, ההתאמצויות והניסיונות השונים שנעשו כפעם בפעם מצד אלה מבנייך למודי ה' כדי להגיע למידת בונייך – היו ניכרים ומורגשים בכל דור ובכל תקופה, ובייחוד בימי היישוב האחרון שלנו בארץ ישראל. עוד בראשית ימי היישוב, כאשר מספר היהודים היושבים בארץ ישראל היה דל וקטן, ומספר צעיריו נער יכתבם, חתרו המעטים האלה בכל עוז רוחם ונשמתם להגיע לאיזה דבר שביישוב ובניין; עוד אז שאפו לפרוץ את חומת העיר העתיקה אשר בירושלם, שבה הצטמצם אז כל היישוב היהודי, בכדי לצאת למרחב. וניסיונות מניסיונות שונים נעשו… הנה היום מעוטרת בפירורים ובשכונות מרובות אוכלוסין מבני ישראל, ועיר קודשנו הולכת ומתגדלת, הולכת ומתרחבת מיום ליום על ידי בניה בוניה.
בית מרגוע לבני ישיבות
דב נתן ברינקר, שהיה ממייסדי הכפר העברי נווה יעקב, נאבק קשות בפקידי הסוכנות היהודית כדי שהיישוב הקטן יזכה להכרה ותמיכה הנדרשות לביסוס המקום. אנשי נווה־יעקב שעלו לקרקע נאבקו בהתנגדות הממסדית להתיישבות ההררית. כך מתאר זאת ברינקר, בסיכום שנכתב כארבע־עשרה שנים אחרי העלייה לקרקע:
אנו מבקשים וה'הם' [הממסד של 'המזרחי' והממסד הציוני בכללותו; י"ש] לא עונים… היינו גם בעיניהם כחולמים ולא רק חולמים כי אם הוזים בהקיץ, ולא נתבייש גם לומר משוגעים, חולי רוח, אשר בולמוס של התיישבות אחזה אותם. והיכן הם רוצים עוד לסדר את "התיישבותם"? בין סלעי מגור אשר בהרים וצוקי המדבר אשר בצפונה של ירושלים! הנשמע כדבר הזה? הנעשתה עוד התיישבות כזאת מאז החלו לעסוק בהתיישבות בארץ ישראל? לא ולא. הרי ארץ ישראל בכלל והרי ירושלים בפרט אינם מסוגלים כלל להתיישבות.
ככה פסקו והחליטו כל המומחים ששכנו כבוד במחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית והללו… רוצים ללכת נגד 'המקובל'… והם הקשו את ערפם כסלע הזה שאין להזיזו ממקומו, וכשמציעים להם קרקע במקום אחר תמורת הקרקע ההררית שלהם – מעשה שהיה – אינם רוצים אפילו לשמוע. כרתו ברית את סלעי ההרים של ירושלים, ואינם רוצים להיפרד מהם… והרי ירושלים עונים לעומתו: לא אנחנו הרי ירושלים אשמים בשוממותנו, כי אם אתם! אתם ראשי המוסדות הלאומיים ומנהלי הקרנות, הבזים לנו ומתנכרים אלינו ("הכפר העברי נוה יעקב, תרפ"ד-תרצ"ט", עמ' 71-70).
מומחים שונים מסרו להנהלת המזרחי חוות דעת בדבר הפוטנציאל הכלכלי של ההתיישבות במקום. הקרקע שעליה יקום היישוב נקבעה כראויה לנטיעת גידולים מסורתיים כגון גפן, זית ותאנה, ואף לנטיעת עצי משמש, שזיף ודובדבן. על שטחי הקרקע הרחבים יותר הומלץ לזרוע קטניות למספוא עבור הפרות. הבעיה המרכזית של פיתוח ענפי כלכלה הייתה בעיית המים. ליישוב לא היה מקור מים קבוע ולכן נדרשו לקנות מים מערבים. חלק מהתושבים ניקזו מים לבורות פרטיים, והנהלת היישוב בנתה בור מים במרכז היישוב.
משק החלב היה חלק משמעותי מכלכלת המקום, וכמה משפחות בנו רפתות. במקום נוסדה גם מחצבה שסיפקה אבן לבניית הבתים וכן לצרכים אחרים. חלק מהתושבים עסקו באירוח ילדים בתקופת הקיץ כחלק מתוכנית מרפא. מספר משפחות התפרנסו מחינוך בגן ובבית הספר שנוסדו ביישוב. בט"ו בתמוז תש"ז הונחה אבן פינה לבית מרגוע לבני ישיבות, מתוך מטרה שיהווה אבן שואבת לפעילות ומקור פרנסה נוסף לתושבים.
שיירה רגלית לילית
בתקופת מאורעות תרפ"ט הייתה נווה־יעקב נתונה להתקפות ויריות בלתי פוסקות, במיוחד ב־24 באוגוסט, היום שבו שנערכו התקפות הרצח על מוצא וחברון. כמה מחברי היישוב נסעו באותו יום לירושלים כדי להזעיק עזרה. לא היו נפגעים בנפש ליישוב במאורעות אלה והשמירה תוגברה, אך הנזק המורלי היה משמעותי מאוד. מעשרים וחמש משפחות שגרו בכפר – נשארו שמונה.
במאורעות 1939-1936 עובתה השמירה במקום והתקבל תגבור בנשק. כמה התקפות שנערכו על היישוב הסתיימו ללא אבדות. הנוטרים והמתנדבים שהגיעו לעזור הכניסו רוח חיים לכפר והוציאו אותו מבדידותו.
חצי השנה שלאחר החלטת האומות המאוחדות על החלוקה, בכ"ט בנובמבר, הייתה רוויית מתחים וידעה עליות ומורדות. האירוע המשמעותי שבעקבותיו הפך המקום ליישוב במצור, היה נפילת 14 לוחמים ומתיישבים שעשו את דרכם מירושלים לנווה־יעקב ועטרות בי"ג באדר ב'.
לאחר הכרזת המדינה ועזיבת האנגלים התגברה הלחימה והתנאים הורעו. בקרב האחרון בנווה־יעקב נפלו ארבעה לוחמים ונקברו במקום. בסופו של דבר התקבלה החלטה על פינוי. בח' באייר תש"ח (17 במאי 1948) יצאה השיירה, שכללה חיילים ותושבי עטרות ונווה־יעקב – 164 איש, בהם 12 פצועים על אלונקות – במסע רגלי לילי לעבר הר הצופים. עם הגיעם למקום הסתיים פרק ההתיישבות מפואר בצפון ירושלים. הערבים נכנסו לנווה־יעקב והרסו את היישוב עד היסוד.
בשנת 1970 חזרו לאזור והחלו בבניית השכונה הצפונית של ירושלים, שכונה עירונית ששימרה את השם נווה־יעקב. שבעים ושש שנים לאחר חורבן נווה־יעקב ועזיבת כל היהודים מהאזור הצפוני של ירושלים בתש"ח, מתגוררים כיום בשכונות נווה־יעקב ופסגת־זאב, הממוקמות על חלק מאדמות הכפר העברי נווה יעקב, כשבעים אלף איש, המהווים כ־12% מהאוכלוסייה היהודית של ירושלים.
ד"ר יוסי שפנייר הוא חוקר ההתיישבות היהודית סביב ירושלים בתקופת המנדט ועוסק בחקר הזיכרון ההיסטורי ודרכי עיצובו.
