כן, אלה מכם ששמו לב לא טעו. בעיתון זה, בחלק אחר שגודל דפיו כגודל אוזן הפיל, הקדשתי רק לפני שבוע את טורי השירי למלאת עשרים שנה ללכתה של נעמי שמר. זה היה ערב שבת שחלה בז' בתמוז, יום פטירתה; היום אנחנו ערב יום הולדתה, ביום שלישי הקרוב י"ז בתמוז. תירוץ רודף תירוץ, אבל לא צריך תירוצים כדי לדבר עוד על נעמי שמר. פשוט עוד לא אהבתי די. ואם לא עכשיו אימתי.
הנה, כמעט במקרה, נפלה לי כאן מהאצבעות המקלידות כמוסה המכילה את מהותה הייחודית של נעמי שמר. "אָהָהָהַי", או "אַי" כפי שהמילה מוצגת בספר, שהיא יותר מנגינה מאשר מילה, מתחרזת בכל זאת עם "עוֹד לֹא אָמַרְתִּי דַּי", שהוא לשון ספרותית מודרנית, וגם עם "וְאִם לֹא עַכְשָׁו אֵימָתַי" מפרקי אבות. ממתי מנגינה, כגון "אהההיי", מתחרזת עם מילה? מרגע שנעמי שמר החליטה כך. זה עניין עקרוני אצלה. המקורות, העברית החיה, והמנגינה עצמה, במקרה זה מנגינה כה חיה ומלבבת שעד היום היא ריקוד העם הישראלי המובהק והשכיח – מתחרזים אלה עם אלה, כולם אגודה אחת. אין כאן אגף המילים ואגף המנגינה. יש כאן שירה, שגם אם תכונֶה פזמון, ובעצם דווקא מפני שהיא גם פזמון, לוכדת את האידיאה "שירה" אולי יותר מרוב השירה הספרותית המתפרסמת. זו שירה בכל מובני המילה, מוזיקה שהיא מילים ומילה שהיא מוזיקה.
שמר הייתה מוזיקאית מיומנת וקודחת מיצירתיות, ומשוררת בעלת נפש שהסכימה להתחפש לפזמונאית. שכן הפזמון, הזֶמר, השיר המושר, הוא השדה שבו יכולה שירה להגיע לרבים ולהיקלט. אבל זה לא רק עניין של פופולריות. הזֶמר הוא פטנט שיכול לתת לשירה הצרופה ממד נוסף הטמון בעצם מהותה של שירה, הלוא הוא הניגון. יש לזה מחיר תדמיתי. לא יכירו בך כמשוררת. פזמונאית, יסננו. מזמוראית, יצטטו בסלחנות את הגדרתך העצמית המצטנעת.
האבחנה בין "פזמונאות" ל"שירה" אמורה להיות טכנית: האם השיר נכתב מלכתחילה כדי שישירו אותו. אם כן, הוא פזמון, הוא זֶמר. אך היא משמשת גם כאבחנה שיפוטית, כאילו השירה היא אמנותית והפזמונאות לא, ואבחנה זו מחוללת נזק לשני צידי המטבע. בשירה הספרותית, התווית "שירה" מוצמדת אוטומטית לכל שיר כתוב, ומקיפה אותו בהילה של אמנות גבוהה, עד כדי פרדוקס: טקסטים נטולי ניגון גלוי או פנימי, נטולי נשמת־שיר, פרוזאיים ופרוֶואיים, מוכתרים כשירה דווקא מפני שהמאפיין המקורי הבסיסי של שירה, קרי ניגוניות, אינו קיים בהם. ואילו באגף השירים המושרים, טקסטים ירודים זוכים להכשר בתירוץ "מה אתם רוצים, זה פזמון, לא שירה", ומתוך כך משתלטת זילות המחשבה והמעשה על המרחב הקוֹלי העוטף אותנו ועל סביבתנו הרוחנית; שעה שאותה תווית עצמה, "פזמון", מפחיתה שלא בצדק מערכם של שירים מושרים מעולים כגון אלו של נעמי שמר.
חִשבו למשל על "אמצע התמוז" של שמר. התמליל, עוד לפני מכפלת הכוח שנותן לו הלחן, הוא שירה צרופה. שמר נוטלת רצף מילים מתוך פסוק חידתי בנבואת זעם של ישעיהו בן אמוץ על מואב, שורה מסתורית שקריאת "הידד" משמשת בה, אולי, שם עצם, ובאה כאסון: "עַל כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר גֶּפֶן שִׂבְמָה, אֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה, כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל". וסביב הסיפא של הפסוק היא רוקמת שיר אישי מסמר שיער. הקשיבו לקינה, האזינו למשל לחריזה המתגוונת תַּמּוּז־אָמוּת־הִתְיַתְּמוּ שבבית האחרון: "עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז, / אֲבָל בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז אָמוּת. / אֶל בֻּסְתָּנֵי הַפְּרִי שֶׁהִתְיַתְּמוּ / הֵידָד אַחַר הֵידָד יִפֹּל – / וְעַל קֵיצֵךְ, וְעַל קְצִירֵךְ, וְעַל הַכֹּל".
או, מפורסם אף יותר, וספוג בתשפוכת השמצה – הביטו במשפט אחד מ"ירושלים של זהב", משפט שהוא ארבע שורות שיר, "וּבְתַרְדֵּמַת אִילָן וָאֶבֶן שְׁבוּיָה בַּחֲלוֹמָהּ, הָעִיר אֲשֶׁר בָּדָד יוֹשֶׁבֶת וּבְלִבָּהּ חוֹמָה". חשבו קודם על התחביר. מה בעצם קורה כאן? הנושא, "העיר", מופיע רק אחרי אמצע המשפט, אחרי שהעיר אופיינה באמצעות שניים מן המרכיבים שלה. האילן והאבן. התרדמה היא של האילן והאבן, שתי מילים המתחילות שתיהן ב־א' ונגמרות שתיהן ב־ן', והן מייצגות את הצומח ואת הדומם ורק לא את החי שתרדמה יכולה במציאות לחול עליו. העיר שבויה: היא בידי צר, ממלכת ירדן, אבל גם שבויה בחלומה, פרי תרדמת האילן והאבן. מול ה"שבויה" עומדת, באותם צלילים, המילה "יושבת". כי אכן, העיר השבויה יושבת בדד, כבפתיחת מגילת איכה המדובבת את חורבנה מאי־אז. החומה בליבה, במקום להקיף את כולה ולהגן עליה: מבתרת אותה. אבל הצירוף "ובליבה חומה" מצלצל גם את "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ" של שיר השירים. והחותם הירושלמי הזה, ה"חומה", כלולה כולה בתוך חרוזהּ "חלומה"; ובהרחבה, הצירוף "שבויה בחלומה" מתגלגל כמעט כולו, בצליליו, אל הצירוף "ובליבה חומה".
כל אלה הם רק מקצת שבחיו ושורשיו של מקצתו של שיר שנכתב במהירות, לבקשת ראש העיר ירושלים, כדי לתת חותם ירושלמי לפסטיבל, חותם שהתגלה בדיעבד כנבואה שניתנה שלושה שבועות קודם התגשמותה.
חלוקת עבודה
לחניה של שמר מרוממים את שיריה למדרגה פיוטית גבוהה אף יותר. משונה לחשוב שעל פי המוסכמות המקובלות, כתיבתם כ"פזמונים", עם לחן, אמורה לגרום לנו להקל ראש בשיריה. להפך. זכינו זכייה עצומה, שמי שידעה לצקת את החוויה הישראלית, על עומקיה היהודיים, אל כליה של שירה ססגונית, עתירת רגש וגם עתירת היתול – ניחנה בכישרון נוסף, כישרון ההלחנה.
שמעתי אומרים על נעמי שמר שהיא הייתה חלוצת מוסד ה"יוצר־מבַצע", הזמָר השר את השירים שכתב והלחין, והוא מזוהה איתם והם מזוהים איתו. לא ולא. זה נכון לכל היותר ברמה טכנית ובמידה חלקית; לא במהות. לא לעצמה כתבה את שיריה. נעמי שמר שייכת במופגן לעולם המבדיל בין השיר ובין מי ששר אותו, עולם שבו היוצרים והזמרים משרתים את השיר ולא להפך. עולם שבו כל אחד עושה את מה שהוא טוב בו. עולם שהניב כמעט את כל נכסי היסוד של הזֶמר העברי. עולם שלמגינת־לב נכחד כמעט לגמרי מדרך המלך של התרבות הישראלית.
שמר ביצעה את מיעוטם של שיריה, בדרך כלל במקביל לביצוע של זמרים "מקצועיים" או אפילו בשילוב עימם (כפי שהיה ב"לו יהי" עם הגששים) או כנספח להם, כגון במקרה של חלוקת העבודה בינה ובין יוסי בנאי ב"צפיחית בדבש", הלוא הוא "על הדבש ועל העוקץ". היא בחרה לשיר שירים שבהם קולה החם, העדין, הקצת מהוסס, המחויך, הקורן, תרם לחוויה שהם מחוללים אצל השומע.
ההבדל בין נעמי שמר ובין דמות היוצר־מבצע המוכרת מעולם הרוק, אינו הבדל טכני או כמותי. זהו שיקוף של המהות. המהות היא ששמר יצרה שירים שהמבֵצע שלהם הוא, עקרונית, אנחנו. באוסף שיריה "סימני דרך: 121 שירים נבחרים" יש חטיבות נבדלות: שירת יחיד, שירת רבים. אבל גם היחיד הוא כאן הרבים, כי היחיד הוא כל אחד בערך. גם כאשר יש תשתית אוטוביוגרפית, אישית – בשירים כמו "דיוקן אימי", היושב דווקא על הפסנתר, או "נועה" הסמלי־מיתולוגי.
מוטי זעירא, בספרו "על הדבש ועל העוקץ: נעמי שמר, סיפור חיים", מצטט מריאיון של שמר לעיתון "להיטון": "נועה זו פשוט אני". בפרשנותו המשכנעת מבאר זעירא את היחס בין נועה לשדה כשיקוף של יחסה של שמר לקבוצת כנרת, על הרגשות המעורבים שלה כלפי עזיבת הקיבוץ ועל תקוותה להיקבר שם בבוא יומה אף שעזבה לתל־אביב. אבל באוזני השומע זהו שיר על נועה, שזה כמו נעמי אבל לא נעמי. שיר שכל אחת ואפילו כל אחד יכולים למצוא בו את עצמם, את חידת חייהם וּודאות מותם.
יותר מכך, ולא רק לגבי נועה: נעמי שמר הייתה בת 18 בקום המדינה, שירתה בצה"ל, כרכה את הקריירה שלה, בעיקר בשלב מסוים, עם הלהקות הצבאיות בשיאן, וכתבה את מה שהיה מוקד החוויה הישראלית. מעט קיבוץ, הרבה צבא, צבא שמח, חיילים שיצאו לדרך אבל חזרו כשהתברר כי שכחו לקחת זֶמר. צבא שצבע גם את האהבה: רֶכב האש הנושא את האהוב מגיע מראשי המכתשים ומעבר לחומת החולות של הנגב. לפניו עמוד ענן, ועל ראשו, מתחרזת עם "ענן" בחריזת־אוזן, חגה יונה, אף כי בעקבותיו עשן יהלוך. ובשיר אחר שדה התלתן של האוהבים מתחרז, שוב חרוז לתפארת, עם טנק.
זהו צבא של חלום ושלום, של אחרית הימים שתבוא מחר, אם לא היום, ואם לא מחר אז מוחרתיים, כשעל המשחתות הישנות יטעינו תפוחי זהב. אבל זהו גם צבא של מלחמות ושל שכול. היא עיבדה את סיפור עקדת יצחק לשיר מדהים לחלוטין במילותיו הכמעט־מקראיות ומנגינתו, עקדה שאין בה איל. שירהּ "אנחנו מאותו הכפר", מספר זעירא בביוגרפיה, מבוסס על דמויותיהם של זאבל'ה עמית ויוסל'ה רגב, שני רֵעים מהמושב נהלל ששירתו ביחידת הקומנדו 89 של משה דיין והשתתפו בהקמת יחידה 101. ועם זאת, שמר סיפרה (בריאיון לאמיר קמינר בידיעות אחרונות, ערב יום העצמאות החמישים) כיצד בקבוצת כנרת חושבים שמדובר בשניים אחרים, אחד מהם בן דודהּ, וגם זה נכון – כי "כאשר אני כותבת, כל הרשמים שלי מכל החיים, כל החברים שהכרתי עוד מ־1948 וכל הרבדים מתגייסים, כמו חיילי מילואים, לעניין השיר. זהו שיר שהוא חייל במלחמת החיים שלנו".
כי אכן, היא כתבה את החוויה הישראלית המשותפת, על כאביה, ובלי האיפור המחמיא שיש הטוענים שהוסיפה לה – בהתבסס על תשתית תרבותית משותפת, שהמקרא עיקרה. שיריה הם הנציגים הגדולים של מלחמת ששת הימים ("ירושלים של זהב") ומלחמת יום כיפור ("לו יהי"): הם הושרו כבר בעיצומן של המלחמות הללו.
ההקשר וההכשר
צריך לומר כאן משהו, אולי כאוב. תופעת נעמי שמר התאפשרה בזכות הכישרון, אבל גם בזכות הקשרים וההקשר ותעודת ההכשר. כלומר, קודם כול בזכות כישרונה האדיר, הרב־ממדי, ידענותה ורגישותה המוסרית וההיסטורית. אבל הקשרים שהצליחה לקשור עם ליבת התקשורת והבידור של אז, היו תנאי למימושו של הכישרון בהצלחה ציבורית כזאת. קשרים גם במובן של גדילתה בתוך הקבוצה ההגמונית בישראל (שקנתה את הגמוניותה בעמל ובדם וביזע!), האגף החלוצי בתנועת העבודה. ההתעמרות בנעמי שמר בשנים שבהן נחשבה כ"ימנית", בעוון התעקשותה להמשיך לאחוז באתוס ההתיישבות של תנועת העבודה, לא הצליחה להדיחה ממעמדה הבכיר – אבל אל המעמד הבלתי מעורער הזה יכלה להגיע מלכתחילה, ולהתבסס בו, רק כאשר עוד הייתה "משלנו" וקיבלה הֶכשר.
ואשר להקשר. שני דברים שהתקיימו בשנות ההתבססות של נעמי שמר, ואינם מתקיימים כיום, אפשרו למשוררת ומוזיקאית בחסד כמותה פופולריות כזאת. האחד הוא הפוליטרוקיות שהתקיימה בתרבות הישראלית. מה לעשות: כשתרבות מוכתבת במידה רבה מלמעלה, בידי המדינה, והרדיו והטלוויזיה מנסים לחנך את הציבור, אפשר להטות את ספינת עולם הבידור בישראל כך שתיתן ליוצרת ערכית ואיכותית כל־כך את ההצלחה הראויה לה. הגורם השני הוא המודל הכלכלי של עולם המוזיקה שהתקיים אז, מודל של מכירת אלבומים, מודל שבו הציבור קונה מוזיקה בכסף – ויוצר אינו צריך לממן את יצירתו או להיות גם זמר ולהתפרנס בהופעות.
שיריה הגדולים של נעמי שמר הם אמנות מן המעלה הראשונה, וחותמה האישי מובהק, אך בזכות אותם כישרון והקשר, ובעיקר בזכות הלך הנפש הלאומי שהם מנסחים ומזקקים – יכולים היו גם להיחשב כשירים שיצרו המונים אלמונים, "עממי" כמו שזה נקרא. אין להם דבר עם האתוס הנרקיסיסטי, היבבני או ה"מעצים" של הפופ והרוק מצד אחד, ושל חלקים בליריקה העכשווית מצד אחר. כשהיא ראתה "תַּ'כִּנֶּרֶת זוֹהֶרֶת בְּטוּרְקִיז, וְגַל סָגֹל כֵּהֶה הֵרִיעַ וְהִתִּיז", היא ראתה זאת מבעד לעינינו; שהרי, כך המשיכה וכתבה באותו שיר, היא חשבה לעצמה ש"הַכֹּל עוֹד אֶפְשָׁרִי כָּל עוֹד אֲנַחְנוּ כָּאן שָׁרִים".
על כן, ברשותכם, אני רוצה לשבץ כאן, בשיפורים קלים, פסקאות אחדות מתוך מאמר שפרסמתי בעיתון זה במלאת שבעה לפטירתה של שמר, לפני עשרים שנה. זה מאמר שחטא במזיד במה שמכונה "המנוח ואני". כי הרי זה העניין במנוֹחה הזאת: היא עיצבה הרבה מהאני שלי, ושלכם. נעמי שמר הייתה צֶלם אומנותי שלנו. של הטוב שאנו שואפים שיהיה בנו. של היפה והנאצל והכואב והמצחיק. המנוֹחה ואתם, אם כן:
"נולדתי אל תוך עולם שעוצב וצויר וזומַר על ידיה. בליל חורף בתשל"ד, תחילת 1974. צליל תופי המלחמה כבר נדם־נדם, אבל אבא שלי עוד היה הרחק בחזית, במורדות הגולן, בקרבה מפחידה לקבוצת כנרת. וברדיו, כך מספרים, התנגן באותם ימים שוב ושוב השיר 'לו יהי'. וכל הלילה ההוא, שבו נולדתי, שלג נח על עירי, ירושלים, שלוש שנים לפני שהשיר הזה נכתב.
"בשנה שלאחר מכן נערכו הצעדות אל סבסטיה, לקראת הקמת ההתיישבות בשומרון. באחת מהן צעדה בראש נעמי שמר. עברנו ליישוב הראשון שהצליח לקום בשומרון ולהישאר על מקומו, לעפרה, והשכנה פנינה שרה 'בבית חלומותיי', ונעמי שמר הייתה מגיעה אלינו לבקר ולזמֵר ולהזדהות. אני, בן ארבע־חמש, העדפתי בינתיים את התקליט שלה 'כיצד שוברים חמסין'. על העטיפה נראתה נעמי שמר בשמלה צהובה רצה במורד גבעה דשואה, וסביבה פליאדה של ילדים המנסים להדביק אותה. בגן שרנו את 'לטיול יצאנו', וכשפגשנו צב זקן בדרך ובשלולית המים שמנו ת'רגליים חשבנו שהשיר הזה נכתב עלינו, ילדי הסלעים והגבעות והמרחבים והסירה הקוצנית וחוג טבע.
"והיינו בני השש ובני השבע, ויכולנו הכול בחופש הגדול, ואז הגיע פינוי ימית. על המדבקות בכל פינה ביישוב נאמר 'אל נא תעקור נטוע', ונעמי שמר אמרה שהיא לא התכוונה לימית אבל ידענו שהיא כן. באוטובוס שלקח אותנו לחבל ימית בט"ו בשבט שרנו את 'על כל אלה' ואת 'אנשים טובים באמצע הדרך'. שנה אחרי הפינוי, בערב יום העצמאות, באה המורה לאה לכיתה עם העמוד הראשון של מעריב, שבו הודפס שיר חדש של נעמי שמר: כל הלילה נאבקתי עם מלאך שאין לו שם. ועודני נושם. וזה היה אירוע. שיר חדש של נעמי שמר. כשגדלנו עוד, ולמדנו שלא רק העולם כולו נגדנו, אלא גם רוב המלחינים והזמרים והמשוררים שיושבים איתנו בארץ, התנחמנו בכך שלנו יש נעמי שמר. ולא תנצחו אותי כל כך מהר.
"המשכנו לגדול, והאנחנו כבר היה לפעמים אני. והרוח והחושך והמים, והחושך והמים והרוח, ואני כעיוור אחרייך הולך. והיופי שבשירים שמכבר של נעמי שמר לבש פנים וגם שמות ומונחים. פתאום מתגלה הברק שבחרוז 'שנֵינו יחד / תחת מטרייה אחת', חרוז הנוצר בזכות מנגינה שמזווגת את המלעיל של יחד עם המלעיל־דמלעיל של 'יה־אחת'; והאסוננטיות העסיסית שבחרוזים כמו 'העיר באפוֹר… על אבני מרצפות' או 'נדע שלווה… תלבשי לבן', המשמשת לי רֵע מוכיח לאלו הטועים לחשוב שחרוז נועד לעיניים ולא לאוזניים".
סוף ציטוט עצמי. מאז נערמו עוד עשרים שנה, בלעדיה אבל איתה. עם עוד שירים שלה, זנוחים יותר, שהתוודעתי אליהם. עם חיוך נבוך לנוכח שורות בלתי אפשריות כיום כמו "וְהַחֲבֵרִים בַּחֲשֵׁכָה אָמְרוּ בְּסֵדֶר, הִיא שֶׁלְּךָ". עם גידול דור חדש תוך התאהבות משותפת עם הבכורה בת החמש ב"חיילים יצאו לדרך". עם התנסויות־מה, בהצלחה מוגבלת, במה שמכונה פזמונאות. עם נטייה גוברת עם הגיל לרגשנות ודמיעה למשמע אי־אילו שורות מושרות. עם עצב לנוכח התרחקותה הגוברת של המוזיקה הפופולרית מהמלודיות שאפשר לשרוק ומהמילים בעלות המשמעות. אבל, לאחרונה, גם עם תקווה לנוכח התקרבותה של זו, יד ביד עם הציבור הרחב, אל הרגש הלאומי ואל החוויה המשותפת של הישראליות שעומקה רב מעומקם של במבה ומכבי ומה ישראלי בעיניך. עם ישראל חי; משמע, נעמי שמר חיה.
