היהדות היא לכאורה דת פרטיקולרית, ליהודים בלבד. הפרטיקולריזם שלה מציב אותה כבעלת יתרון אתי מסוים לעומת האסלאם והנצרות, שכן פרטיקולריזם מעקר את המוטיבציה למיסיון, ובכך הוא עשוי להצדיק סובלנות כלפי דתות ותרבויות אחרות. אבל יחד עם זאת, הפרטיקולריזם מעלה אתגר פילוסופי לא פשוט – כיצד תיתכן דת הפונה רק לחלק מן האנושות? ובמילים אחרות, אם היהדות היא דת האמת, מדוע רק היהודים מצווים לחיות לפיה? ואם היהדות מיטיבה לאדם, מדוע אַל לגויים לאמץ את היהדות?
פילוסופים יהודים שונים ניסו לענות על שאלה זו בדרכים שונות; מרס"ג, ריה"ל והרמב"ם, דרך הוגי הקבלה, ועד הוגי העת החדשה – משה מנדלסון, הרמן כהן, פרנץ רוזנצוויג וישעיהו ליבוביץ'. על פי התפיסה הקלאסית, שריה"ל והמקובלים מציגים גרסה מסוימת שלה, העם היהודי הוא בעל תכונות מיוחדות, ועל כן האל בחר בו והתאים את המצוות במיוחד בעבורו. בתפיסה זו, התפקיד של הגויים (אם אמנם קיים כזה) הוא משני בחשיבותו.
הרמב"ם הציע הסבר רציונלי יותר, שאין בו הבחנה אונטולוגית בין יהודים לגויים, אך חוקרים ותלמידי חכמים חלוקים בשאלה כיצד בדיוק פתר הרמב"ם את השאלה הפילוסופית. משה מנדלסון, בספרו "ירושלים", טען שלא ייתכן שהאל יעניק את המפתח לגאולה על ידי התגלות, שכן התגלות היא באופיה פרטיקולרית, וזמינה רק לאלו שנחשפו להתגלות או שמעו עליה. על כן הוא פיתח עמדה שלפיה ישנה דת תבונה, שאמיתותיה הן אוניברסליות ונגישות לכל אדם והיא המפתח לגאולת האדם, ולעומתה ישנה "דת ההתגלות" אשר היא פרטיקולרית באופיה. היהודי מחויב לדת התבונה, אך בעקבות מעמד הר סיני והברית עם אלוהים הוא מחויב גם לדת ההתגלות היהודית.
פתרון אחר הציע הרב יונתן זקס. לשיטתו אין סתירה בין אוניברסליות לפרטיקולריות, שכן הדרך האידיאלית, ואולי אף היחידה, לפתח אוניברסליות אמיתית היא באמצעות פיתוח הפרטיקולרים השונים. מציאות אוניברסלית איננה מצב שבו כולם זהים, אלא מציאות שבה כל אדם וכל קבוצה מביאים לידי ביטוי את עצמיותם. אם כן, היהדות היא פרטיקולרית ואוניברסלית כאחד; דווקא מכיוון שהיא תרבות מקומית אשר אינה מנסה לכפות את עצמה על אחרים, היא מציבה מודל אמיתי לאוניברסליזם.
רחוק מהמרכזים הגדולים
לתוך קלחת הדעות הזו מצטרף כעת ספרו של הרב דוד שלמה שפירא, שראה אור לאחרונה בהוצאה מחודשת: "יסודי הדת האוניברסלית הוא תורת האנושות על פי מקורות היהדות", מבית המרכז הרעיוני של הציונות הדתית, נאמני תורה ועבודה וקולך, ובעריכת הרב ד"ר עידו פכטר, שאף הוסיף לספר מבוא נאה ביותר. הספר, או יותר נכון הספרון (180 עמודים בפורמט קטן), נכתב במקור בעברית, ועל אף העברית הארכאית שלו הוא עדיין קריא ובהיר למדי, ועל כן נגיש לא רק ליודעי חן אלא לכל מתעניין. בסגנון הכתיבה שלו יש אפילו מידה רבה של יופי ופיוטיות.
הרב דוד שפירא (1989-1909) היה מראשוני תלמידי החכמים שצמחו באמריקה. הוא הוסמך לדיינות, ושימש כרב קהילה בעיר מילווקי אשר במדינת ויסקונסין. על אף היותו נצר לכמה שושלות רבניות, תלמיד חכם מרשים וכותב פורה ומקורי בפני עצמו, כזה שעסק במגוון רחב של תחומים – הגות, פרשנות, הלכה ודרשנות – הוא לא מוכר בציבור הרחב. הדבר נובע, בין השאר, מכך שהוא פעל בריחוק מהמרכזים היהודיים ביבשת, ויתרה מזאת, מכך שהוא לא עמד בראש בית מדרש ועל כן לא העמיד תלמידים אשר המשיכו והפיצו את דרכו.
ואולם, פעילותו בשולי העולם היהודי לא הופכת את הגותו לפחות מעניינת ומקורית, ובמובן מסוים דווקא להפך. לרב שפירא היו היכרות וקשרים עם חלק מהדמויות המפורסמות והמרכזיות בעולם היהודי בזמנו – מהראי"ה קוק והרב הנזיר, דרך הרב אברהם יהושע השל, ועד הרב נחום אליעזר רבינוביץ'. כמו כן, לצד הזדהותו המלאה עם האורתודוקסיה הוא לא הסתייג כלל משיתופי פעולה עם זרמים יהודיים אחרים, ועל כן היה מקובל ומוערך גם על ידם.
מצוות בני נח הן העיקר
בספר, אשר ראה אור לראשונה בשנת 1936 ונוסח מתוקן שלו התפרסם בשנת 1977, הרב שפירא מבצע מהפך קופרניקאי בסוגיה דנן. במקום לנסות לענות על השאלה "כיצד תיתכן דת פרטיקולרית", הוא כופר בהנחה המובלעת בשאלה זו, וטוען שהיהדות היא במהותה דת אוניברסלית – פשוט היא מציבה תפקידים וחובות שונים לאנשים שונים (באופן שמזכיר במידה מסוימת את העמדה שפיתח הרב אליהו בן אמוזג בספרו "ישראל והאנושיות"). הרי ביהדות יש חובות שונות לכהן, ללוי ולישראל, ועם זאת איש לא יעלה על דעתו לדבר על "דת כוהנית", "דת לויית" ו"דת ישראלית"; ברור שזוהי דת אחת, אשר מעניקה תפקיד שונה לאנשים שונים. באותו אופן, אין זה נכון להגיד שהיהדות היא דת ליהודים בלבד. היא "דת עולמית", שיש לה מה לומר לכל אדם.
את הבסיס לקביעה זו הוא מוצא, כצפוי, בשבע מצוות בני נח. אך בשונה מהוגים ופוסקים רבים, אשר רואים את שבע המצוות הללו כרשימה מצומצמת, דלה וסגורה – הרב שפירא רואה בהן דבר־מה עמוק ועשיר אשר מקיף "את כל החיים לכל עומקם, רוחבם והיקפם" (עמ' 148). לאורך הספר הוא מנסה להראות את המשמעות הרחבה והעמוקה הטמונה בשבע מצוות בני נח, ואת הערכים ואורח החיים שמצוות אלו מתוות. יתר על כן, בעוד שהוגי ימי הביניים ניסו לחלץ ולנסח את "עיקרי האמונה היהודית", הרב שפירא טוען ששבע מצוות בני נח, במובנן הרחב, הן הן עיקר היהדות. לדידו, העמקה ופיתוח של שבע מצוות בני נוח יחשפו בפנינו את ליבת היהדות. שאר המצוות והמנהגים היהודים הם תוספת על גבי עיקר זה.
במובן זה אפשר לראות דמיון רב בין הגותו של הרב שפירא להגותם של ויליאם ג'יימס (1910-1842), שסביר להניח ששפירא הושפע ממנו, ושל ג'ון היק (2012-1922), אשר חי ופעל בזמנו של שפירא. הוגים נוצרים אלו סברו כי כל הדתות הן בעצם דת אחת, וההבדלים ביניהן הם רק עניין של סגנון ותרבות. האל של כולן הוא אותו האל, החוויה הדתית של כולן היא אותה חוויה, והאמונה הדתית היא אותה אמונה. מבחינתם אין הרבה דתות בעולם אלא רק דת אחת, אשר מופיעה בדרכים שונות במקומות ובתקופות שונים. באופן דומה מנסה שפירא לטעון כי כל הדתות הן, או לפחות צריכות להיות, חלק מאותה דת – דת היהדות, הלא היא "הדת האוניברסלית".
על טיעון זה אפשר לתהות האם העמדה שהרב שפירא מציג היא אכן מהפכה באופן שבו היהדות מובנת, או שמא שינוי קוסמטי בלבד. שהרי מלבד שינוי נקודת המבט – מדת פרטיקורלית שעוסקת אך ורק ביהודים, לדת אוניברסלית שרלוונטית לכל אדם – נראה שהכול נשאר על כנו. היהודים עדיין מחויבים בתרי"ג מצוות, בעוד שגויים מחויבים רק בשבע מצוות בני נח ופיתוחן. בהלכה האורתודוקסית, שהרב שפירא מאמץ, עדיין יש לא מעט הלכות שמפלות גויים לעומת יהודים; היהודים עדיין נתפסים כ"עם הנבחר" בעוד שהגויים לא, ועוד. לשאלות אלו הרב שפירא לא מתייחס בספרו. אלה שאלות שצריכות להעסיק כל אדם שניצב בפני דרשה אסתטית על "יופיה של היהדות" (או יופיו של כל דבר אחר) – האם מדובר בהצגת עמדה חדשנית ופורצת דרך, או שמא באסתטיקה בעלמא.
משבר הגותי
נדמה לי שלא אגזים אם אומר כי העולם היהודי, לפחות בישראל, נמצא במשבר הגותי. לאף אחד מהזרמים היהודיים בישראל (חרדים, דתיים־לאומיים, חילונים, מסורתיים ועוד) אין הוגים מרכזיים ומשפיעים החיים עימנו. הדבר קשור כמובן גם לכך שאנחנו כבר לא בעידן של "גדוילים"; עברנו תהליך, מבורך בעיניי, של הפרטה ואינדיווידואליזציה של היהדות – שכל אחד מוצא בה את הדרך שלו. כמו כן, לעיתים קרובות הוגים מתגלים והופכים לקאנוניים רק שנים רבות לאחר מותם, כך שייתכן בהחלט שבעוד כמה עשורים נשים לב לכך שחיו עימנו כמה הוגים גדולים.
ועם זאת, אני מתרשם כי ישנה איזו דעיכה הגותית בימינו; במאה הקודמת חיו לא מעט הוגים ענקיים בכל אחד מן הזרמים שהזכרתי, הוגים שהיו מוכרים עוד בימי חייהם. ואכן, נראה שבכל אחד מן הזרמים הללו ישנו ואקום הגותי אשר יוצר צמא גדול וחיפוש אחר "הדבר הגדול הבא". בהקשר הציוני־דתי, ואקום זה מורגש היטב. בעבור רוב הציונות הדתית, חלפו הימים שבהם הרב קוק הוא הבון־טון בישראל והרב סולובייצ'יק באמריקה. לטוב ולמוטב, רבים עברו הלאה, והשפה של הוגים אלו כבר לא מדברת אליהם. זו גם אחת הסיבות שהציונות הדתית עטה על כל מציאה חדשה (שמרנות, קפיטליזם, כהניזם, פמיניזם, פוסט־מודרנה, ניאו־חסידות) כמוצאת שלל רב.
לכן יש לברך על הפרויקט של הוצאת "אריג" בכלל ועל מפעלו של הרב פכטר, אשר מחיים ומעשירים את עולמנו ההגותי. לפי דבריו של פכטר, ספר זה הוא הראשון שרואה אור במסגרת ההוצאה, אשר שמה לה למטרה להחיות ולהנגיש הגות דתית מודרנית אשר איננה מוכרת דיה במרחב הציוני־דתי. יש לקוות שפרויקט זה ואחרים (כגון הוצאת "בלימה" הנהדרת) – אכן יתרמו, ולו במעט, לצמיחה הגותית ורוחנית של התרבות היהודית בישראל, ויסייעו לנו בסלילת דרך להתמודד במישור הפילוסופי, הרוחני והפסיכולוגי עם אתגרי השעה המתדפקים על דלתנו.
יסודי הדת האוניברסלית
הוא
תורת האנושות על פי מקורות היהדות
הרב דוד שלמה שפירא
עורך: עידו פכטר
הוצאת אריג, 2024, 180 עמ'
נועם אורן הוא דוקטורנט לפילוסופיה של הדת והגות יהודית באוניברסיטה העברית
