כאשר המשוררת זלדה נפטרה, לפני כארבעים שנה, היא השאירה אחריה אוצר גלוי ונסתר: האוצר הגלוי היה מתנת הידידות והשירים שפורסמו בספריה; האוצר הנסתר היה עיזבונה שכלל מאות רשימות, מכתבים וטקסטים שיריים, שבחייה רק קרובים שבקרובים ראו. בעשור האחרון עמותת זלדה עורכת ומוציאה לאור את כתבי המשוררת שלא זכו לראות אור, ומספר לספר מתברר כי מדובר בחמדה גנוזה שיופיה רק הולך ומתבהר.
בשונה משלושת ספרי העיזבון שקדמו לו, ״ולאהוב את החיים בלב נשבר״ צנוע בממדיו, אך הוא מחזיק את סגולות כתיבתה הלירית של זלדה ואת סגולת הדיבור והריפוי אל הנפש שמאפיינת את כל כתביה. יצירתה הפיוטית של זלדה, גם זו שנכתבה בפרוזה, היא חלק נפרד משירתה, משום ש״יש משוררים שקול רחב להם ומצלצל כפסנתר… ואני רוצה לשיר בקול האדם. בקול משתבר, לפעמים, מגמגם אבל חם ונובע מן הלב״.
לעומת משוררים אחרים, שלשונם מבחינה בין שירה לפרוזה, אצל זלדה אין הבדלה בין העולמות משום שכולם נבעו מאותו מקום זך שבנפשה. כך לשון הדיבור היא לשון השיר, וגם פתקים כמעט יומיומיים שהשאירה ליקיריה נקראים כשירה. חלק מהפרגמנטים שבספר הם רשימות שהקדימו את שיריה המוכרים. אך מעבר לפיוט, יש במילותיה של זלדה סגולה של נגיעה בדק והנשגב של הנפש.
דווקא משום שהיא יכולה לחוש באפלה על כל גווניה, לזלדה יכולת שאין שנייה לה לתאר את רגעי האור. כך הופך כל מפגש אנושי – ממכתב המתאר את אלמנותה, מכתב של שברון לב אל בן דודה הרבי מלובביץ, רגע של נדיבות כאשר איש צעיר מציע לעשות קידוש עבורה, מכתב לעורך ספרותי ורשימה אישית – לרגע של חסד המתגלה דווקא מתוך הצער והשבר. בימים אלה של כאב, נקראות מילותיה של זלדה עשרות שנים אחרי שנכתבו כחוט של חסד וריפוי.
אל נא / תן אות להשקיט לבי, / אל תסיר ממני חסדך. // שהמלחמה בגסותה לא תשכיח דעת טוב ורע, / שאהיה ראויה להתפלל, לחיות, להביט אל עוף השמים, / שישאר עד הסוף אותו גודש שבנשמה / אף כי כבדה יד הבדידות עלי. // לחיות בלי אלימות, כמו פרח מלא חיות וניחוח. / הלא אפילו בדור הזה ובזמן המלחמה / נשאר הפרח נטול גסות ותוקפנות, / מדוע אסור לי להיות כמוהו // שאהיה קשובה לבשורות השמש / ולמתיקות המטורפת של הגעגועים.
ולאהוב את החיים בלב נשבר // זלדה
