הפנים הפחות מוכרות של הממשל בארה"ב בימי מלחמת העולם השנייה

קיץ 1945. מילי מוסבאך ואחיה הצעיר דייוויד מגיעים לברלין, עיר הולדתם. היא במדי צבא, אך למעשה כאזרחית במעמד קצינה, שמוצבת במדור לדה־נאציפיקציה בממשל הצבאי האמריקני. הוא קצין בצבא ארה"ב, בוגר יחידת־עילית סודית שהכשירה חוקרים לאיתור בכירי המשטר והפיקוד הצבאי הנאצי לשעבר, בין מאות אלפי השבויים הגרמנים. לבקשתו הוא מוצב דווקא בתפקיד פחות זוהר: יחידה שמטפלת בעקורים – מיליוני אנשים מכל עמי אירופה אך בעיקר יהודים, שמצטופפים במחנות־עראי על אדמת גרמניה הכבושה ומצפים לפתרון או להגירה מחוץ לאירופה.

מילי ודייוויד הצליחו להימלט לאמריקה מבעוד מועד. אבל עכשיו הם "חייבים לחזור לברלין האיומה, המבעיתה, האהובה כל כך. שנים עברו מאז נמלטו מביתם בחטף בערב ליל הבדולח, כשהם מותירים מאחור את הוריהם ואחותם הקטנה… והנה הם שוב בעיר, רגע אחרי המלחמה… כשסביב כאוס, הרס וייאוש". כך מסביר לנו הכיתוב שעל גב הספר, ומסכם: "זהו סיפור נוגע ללב על התמודדות והשלמה… ועל הדרך היחידה לבנות עתיד טוב יותר – להשלים עם העבר, ואולי אפילו להניח לו".

הסיכום הסכריני הזה, כמו גם שני משפטי ה"מוטו" המנוגדים של הספר בשער הפנימי, עוררו בי תגובת רתיעה. מצד אחד הציטוט מדברי גנרל אייזנהאואר, שכתב לאשתו, חד וחלק, "אני שונא את הגרמנים"; ומצד שני משפט שכתבה דווקא אישה יהודייה, ניצולת מחנה עבודה נאצי וצעדת מוות, "אני יכולה לשנוא… כל מה שגרמני. אבל אני לא יכולה לשנוא אנשים".

חששתי למצוא בספר עקבות של בקשת הסליחה ותחושת האשם שאפיינו בשנים האחרונות רבים מהדיונים של היסטוריונים מהשמאל האמריקני והבריטי, חניכי הליברליזם הנוצרי, שביקשו להביע חמלה על הגרמנים המסכנים, ה"לא מעורבים" כביכול, שעריהם הופצצו על ידי מטוסי בעלות הברית ונחרבו כליל, ויושביהן נותרו ללא מחסה ורעבים ללחם. לשמחתי, התבדיתי.

אין "בלתי מעורבים"

הסצנה הראשונה מתרחשת בביתה של אישה, אם לילדה כחושה וחיוורת בת ארבע או חמש. מילי מגיעה לשם בתוקף תפקידה ביחידת הדה־נאציפיקציה של הצבא האמריקני. הפעם לא מדובר במניעת חזרה של נאצים לתפארת תפקידיהם הקודמים, אלא באיתור דירות ורכוש אישי של יהודים שגורשו, והלאמת הדירות הללו תוך פינוי הנאצים שנהנים מן הגזלה ומתגוררים בהן.

כשמילי נכנסת לדירת האישה, הדבר הראשון שנגלה לעיניה הוא ויטרינה, כוננית עם דלתות זכוכית, מפוארת ויקרת־ערך, בנויה מעץ מגולף וזכוכית מלוטשת, ומעוטרת בפיתוחים מפוארים משובצים בזהב. רהיט כזה בדיוק עמד בבית הוריה, נדלק ניצוץ במוחה של מילי. בחדרים הבאים יש עוד ועוד ויטרינות מפוארות כאלה, ושלל מיטות שעליהן ערימות גבוהות של שמיכות פוך טובות ויקרות. חדרים נוספים מלאים ברהיטים יקרים ואלגנטיים. הכול מפואר מדי לדירה הזאת, שהמטבח שלה – המקום היחיד שנותר בצורתו המקורית – עלוב ופרימיטיבי, מטבח של משפחה ממעמד נמוך. ברור לחלוטין שהרהיטים המהודרים ושפע השמיכות היקרות הם שלל גזל שנאסף לכאן מבתיהם של יהודים אמידים שגורשו.

מילי נחושה. היא מושיטה לאישה צו חתום: היא ומשפחתה חייבים לעזוב עד למחרת בצהריים, והדירה על כל מה שבה תולאם. אולי לצורכי צבא הכיבוש, אולי עד שיימצאו בעלי הרכוש או יורשיהם החוקיים, אם שרדו. אפשר לנשום לרווחה: עברנו בהצלחה את מבחן ה"לא מעורבים" וה"חמלה". ורק הקצין האמריקני רך הלב מחזיר לילדה את בית הבובות המפואר, שלל־גזל מובהק, שמשום מה אינו מופיע ברשימת המצאי שאסור להוציא מהבית.

רוב הדמויות המובילות את העלילה המרכזית, המתרחשת בברלין, במשרדי הממשל הצבאי, הן של יהודים. הצבא האמריקני, שחשד תחילה בכל הפליטים מגרמניה שהם מרגלים נאצים – הבין שהיהודים שביניהם נמלטו על חייהם ברגע האחרון לארצות הברית, כל משפחתם נשארה מאחור והושמדה, ויש להם חשבון דמים עם הנאצים. הפליטים־לשעבר האלה שולטים היטב בשפת האויב ומכירים את המנטליות שלו, וכדאי לנצל את כישוריהם ולהיעזר בהם במלחמה בנאצים, הן בזמן הקרבות ובייחוד לאחריהם. זה הרקע להימצאותם של יהודים כה רבים בשורות הצבא האמריקני בגרמניה.

הסופרת אלן פלדמן מצליחה לתאר ברגישות, באבחנה דקה ובהעמקה את התגובות השונות של גיבורי הסיפור לְמה שהם מוצאים בברלין ובגרמניה בכלל: למשל את הגרמנים, שכאשר חוקרים אותם מתברר ש"כולם שנאו את הנאצים" ו"אף אחד מהם לא היה חבר במפלגה", וכמובן "לכולם היו חברים יהודים שהם נחלצו להגן עליהם", או ש"היו נשואים ליהודייה והסתירו אותה מהנאצים". אבל ברגעי המבחן – למשל, כשדוחים את בקשתם לקבל את המשרה הנחשקת בהוצאת ספרים חדשה שבחסות המִנהל הצבאי, או כשמלאימים את ביתם הגזול או את הצעצוע הגזול שבידי הבת שלהם – הם "מאבדים את זה", והשנאה הישנה בוקעת במלוא פוטנציאל האלימות הכבושה שלה.

תיאורים היסטוריים וניואנסים רגשיים

פלדמן כותבת בפשטות ובסגנון קריא ועדכני, ולמרות האופי הספרותי הפופולרי של הספר זהו ספר רציני, מעניין ובהיבטים מסוימים אפילו עמוק וחשוב. העלילה סוחפת ומרתקת, וכוללת תפניות והפתעות. היא מקיפה אירועים רבים שמכסים היבטים רבים, חלקם לא כל כך ידועים, של המקום והזמן: קליטת הפליטים היהודים באמריקה והתפנית ביחס אליהם במהלך המלחמה, אתגר הדה־נאציפיקציה ותחקור השבויים, על הדמויות השונות שלהם והתירוצים והשקרים שהם משמיעים.

כך גם מתוארים הלאמות הבתים לטובת אנשי הממשל הצבאי; הקנטינה הצבאית המלאה כל טוב, לעומת הרעב והמחסור באוכלוסייה האזרחית; השוק השחור, הפשע שכרוך בעקבותיו והילדים שאוספים בדלי סיגריות למכירה; ההתרועעות הבלתי נמנעת של האמריקנים הכובשים עם הנשים הגרמניות; ואפילו המרדף אחרי גרמניות מצילות־ילדים יהודיים, שמסרבות להחזיר את הילדים למשפחותיהם, והקושי של ילדים כאלה לחזור להוריהם או לבני משפחתם ששרדו לאחר נתק של שנים, ושהם עכשיו כה שונים ממה שהיו בעבר. במפתיע, מתוארת גם השתתפות של חיילים יהודים־אמריקנים בפעילות המחתרתית להברחת יהודים ממזרח אירופה למערבה, כדי להעלותם באורח לא־חוקי לפלשתינה־א"י, מה שכונה כאן "עלייה ב'".

הסופרת מיטיבה להעביר ניואנסים רגשיים וגוונים דקים של התנהגויות, תחושות ותגובות כלפי הסביבה האנושית, וגם מול האסונות האישיים שחוו והצורך להמשיך לחיות ואף לנסות לבנות חיים חדשים מתוך האבל והאפר. יש בספר עליות ומורדות – הן מבחינת האירועים, בין השגרתי והמותח, והן מבחינת מצבן הנפשי של הדמויות ותגובותיהן למצבים המורכבים שהן צריכות להתמודד איתם. כמו במציאות, לא הכול מוסבר וברור גם למעורבים בדבר, והרגשות והתגובות לפעמים מעורפלים ומבלבלים.

לאחות ולאח יש מניעים פנימיים ואתגרים שונים בהגעה לברלין: מילי מחפשת את העבר. היא מגיעה לברלין בתקווה למצוא את הוריה האבודים ואת אחותה הקטנה שרה ולשחזר את העבר המאושר, או לפחות למצוא ודאות, לדעת מה קרה להם ומתי, וגם כדי להתמודד עם רגשות האשם שמקננים בה מאז שאיבדה אותם. הרבה ממה שקורה לה בשובה לברלין מקורו במטען הזה: התקפי הזיות שבהן היא כאילו נתקלת באביה; רדיפה אחר ילדוֹת שעשויות להיות אחותה האבודה; התעלפויות פתאומיות, כשהיא נכנסת בכפייתיות לתחנת הרכבת ההרוסה־למחצה בברלין שבה הופרדה מבני משפחתה, והמאבק בשוטרים הצבאיים שמצילים אותה בעלפונה – ושהיא רואה אותם בהזיותיה כשוטרים גרמנים שבאו לתפוס אותה.

כתף קרה ואנטישמיות גלויה

יש לציין את האומץ של הסופרת להניח על השולחן גם עובדות לא נעימות: את ההתחמקות של יהודים רבים בארה"ב ובבריטניה מהושטת סיוע לקרוביהם בגרמניה שביקשו להימלט לפני האסון ("יש לי קרובים יותר קרובים מכם שאני מחויב אליהם", "ההכנסות שלי מתחת לרף הנדרש על ידי שלטונות ההגירה", וכדומה). ואת האנטישמיות ששררה בארצות הברית באותה תקופה: המועדונים ואתרי הסקי שסגורים בפני יהודים, התלמידים בבתי הספר ובמכללות שמדביקים שמות גנאי ומחרימים את חבריהם היהודים לכיתה, ועוד. מעטים זוכרים שתופעות אלה היו נפוצות בארה"ב עד שנות החמישים והשישים, עד שהשחורים החלו במאבק לשוויון וגם האנטישמיות הגלויה הפכה ללא ראויה.

אף שהעטיפה והכיתובים שעליה משווים לספר תדמית של רומן פופולרי שטחי, זו תדמית שגויה. הכתיבה של פלדמן מאתגרת את הקורא, והמבנה הבלתי ליניארי של העלילה מציב לא פעם רמזים, חידות וקצות חוט, שרק מעקב שיטתי אחר העלילה מאפשר לפתור אותם ולהשלים את החסר לעומקו. אני מוצאת לנכון לציין, למי שהדבר עלול להפריע להם, שהרומן כולל כמה תיאורים של יחסי מין. אמנם לא רבים, אבל אחד מהם, בשליש האחרון של הספר, גרפי במיוחד.

דווקא בימי מלחמה אלה, שאינם נוחים לקריאה, הספר מבטיח סוג של אסקפיזם אינטלקטואלי שאינו מבדר סתם אלא להפך: מחייב קשב, מרחיב את הדעת ומוסיף ידע והבנה.

החיים ואלה שאינם // אלן פלדמן

מאנגלית: קטיה בנוביץ'

תכלת, 2024, 288 עמ'