מדינת ישראל שלפה את קלף "חזור אחורה" במונופול. אנחנו שוב בימים של סכנה קיומית ושאלות על עתיד המדינה, ושירים כמו "החיטה צומחת שוב" הפכו מהיסטוריה לאקטואליה. הספר שלפנינו נכתב אחרי שנים של תחקיר ארכיונים אוהב, והדבר ניכר בו. הוא מקפל בתוכו נתח מההיסטוריה הישראלית, וראה אור בתקופה שמעניקה לו רלוונטיות חדשה. ואף שזאת האמת, עדיין קצת חבל לגייס אותו אליה, כי זה ספר כל כך יפה בפני עצמו.
זהו סיפורו של דור החלוצים ובעיקר החלוצות, עלייתן ונפילתן, שמסופר דרך סיפורה של אישה אחת. גיבורת הספר והדמות שמניעה אותו היא רחל כצנלסון־שזר, מייסדת ועורכת "דבר הפועלת", עיתון החלוצות. רחל הנערה מגיעה לקיבוץ דגניה ומתאהבת, כמו רבות מנערות היישוב, בבחור החתיך שיודע לדבר יפה, ברל כצנלסון. ברל לא בנוי לקשר, וחלוצה או לא, רחל נושאת את הלב השבור הזה הלאה אל שארית חייה, כמו נשים בכל הדורות ובכל העולמות. הספר מלווה אותה לאורך עשורים, מתקופת גידול הירקות בירושלים ב־1919 והתאהבות הנעורים, ועד שהיא הופכת לאלמנת הנשיא זלמן שזר.
שני דגשים מרכזיים בספר הופכים אותו למעניין לקריאה: הראשון הוא כמובן המבט הנשי. זו הבשורה הגלויה שלו, כמשתמע מהשם ומהכריכה. וזו זווית שלכאורה אנחנו מכירים. כולנו יודעים שהיו לנו חלוצות והייתה לנו גולדה, ושהמדינה הצעירה שהוקמה הייתה אחת הראשונות לתת מקום שווה לנשים. הסיפור האמיתי קצת שונה. נשות היישוב לא רק פעלו כתף אל כתף עם החלוצים; הן גם התאהבו ונבגדו ונאלצו לא פעם לעמוד על שלהן, בשעה שהגברים הצעירים מתמקמים אוטומטית בתפקיד המשיחים והגורואים שעוברים מאישה לאישה. רחל עצמה גידלה ילדה עם צרכים מיוחדים, בזמן שבעלה זלמן ואהובה הלא־מושג ברל מסתובבים חופשיים בעולם סביב ענייני הקמת המדינה, והרומנים שהם מנהלים הם סוד ידוע.
"דבר הפועלת" לא היה הגרסה הנשית המקבילה לעיתונות הגברית; הוא היה סיפור נפרד. אחד הרגעים הנוגעים ללב בספר מופיע לקראת סופו: מכתב־וידוי של חלוצה לשעבר, שיושבת בחדר האוכל בקיבוץ ומבינה שהיא שקופה לחלוטין. מגיל מסוים אף אחד לא רוצה לדבר איתה יותר על פוליטיקה. הגבר שלה עומד על יד שולחן המתנדבות הצעירות, ומרצה להן בלהט על משנתו האידיאולוגית. מודחקת או לא, מיניות היא תמיד חלק מאידיאולוגיה יוקדת. והחלוצות של ימי טרום המדינה הן לא היחידות שהאמינו בלהט במשהו קדוש, וגילו שמי שחשבו שהם שותפים לדרך, בעיקר ראו בהן אובייקט מיני. אין להבין מכאן בטעות שזה ספר שעוסק ביחסי הכוחות בין גברים לנשים. הוא עוסק ביחסי כוחות באופן כללי, גם בין החלוצות לבין עצמן, ובהמשך, בין החלוצות לדורות ההמשך הנשיים שמגיעים לדחוק אותן.
בשלב מסוים, גדולי התקופה מתעניינים בעיתון של רחל, גדולות התקופה משתתפות בו. אך אחרי כל שיא מגיעה דעיכה. המדינה הוקמה והתקדמה. כבר אין פועלות בארץ ישראל, ועיתון חדש בשם "לאישה" מפרסם מדורי אופנה ומתכונים ומושך אליו את הקוראות. כל עורכת צעירה ומוכשרת הופכת מתישהו לעורכת המיושנת מהדור הקודם, שכבר לא מעניין את קוראינו. זו דרכו של עולם, זה לא אומר שזה לא עצוב.
בלי מנהלי סושיאל
הדגש המרכזי השני בספר הוא מה שיהיה הוגן לכנות רכילות. אפשר גם לקרוא לו, בנימה מרוככת יותר, "החיים האמיתיים של אנשים מוכרים". העלילה מורכבת משלל דמויות שהם שמות ידועים: גולדה מאיר, רחל בלובשטיין, ברל כצנלסון, זלמן שזר. גם הסיפורים עצמם ידועים חלקית. רבים מכירים את האמירה הרכילותית על גולדה ש"די לה ברמז" – רמז לרומן שלה עם דוד רמז, מי שהיה בין השאר מזכ"ל ההסתדרות – ואת סיפור גולדה וזלמן שזר. מדוע סיפורי אהבות ובגידות על נשיאים לשעבר ומשוררות שהלכו לעולמן הם ספרות, ואילו סיפורי מערכות היחסים של יוצאי האח הגדול, למשל, הם רכילות צהובה? תורף העניין הוא כמובן ה"איך". יש יותר מדרך אחת לספר סיפור, ובידיים הנכונות כל עלילה היא ספרות. אבל יש משמעות גם לגיבורים עצמם.
רכילות על אהבות ובגידות היא הציפוי של הקפקייק: לכאורה החלק הכי מעניין, אבל בצריכה מוגברת ובלי החלקים הנוספים, מעורר בחילה קלה. ידוענים לשם ידוענות אינם מעניינים כמו אנשים שיש בהם גדולה והשראה, ואשר חייהם האישיים, שלא פעם עומדים בסתירה לגדולתם, מוסיפים מורכבות או מייצרים קונפליקט. ידעתם, למשל, שרחל המשוררת לא בדיוק הקפידה על ניקיון חדרה הקטן והדל, ושבערוב ימי מחלתה חלק ממחזריה חשבו שהיא הופכת לתובענית מדי, ואפילו, בשפה שלחלוטין איננה שפת הספר, לנודניקית? ושאלה מסוג אחר: האם החלק שבו אחותו המוכשרת של יוסף חיים ברנר פורשת מכתיבה משום שאחיה, במופע של חוסר מודעות והגנה על האגו, אמר לה להתרחק מכתיבה ולהשקיע בבניין הארץ, הוא אמיתי? רחל כצנלסון הצטערה על שתיאלץ להיקבר, לצד בעלה הנשיא, בחלקת גדולי האומה ולא עם החברים בדגניה- היה או לא היה? אין לדעת.
זה ספר שנכתב בעקבות שנים של נבירה בארכיונים, וכנראה גם ריאיונות אישיים, ורשימת המקורות בסופו לא הייתה מביישת עבודת דוקטורט, אבל בשורה התחתונה זו עדיין יצירה עם חירות אמנותית. והאמת היא שכל זה מעניין, אבל לא ממש משנה. עובדות הבסיס ידועות. והסיפור של רחל והסובבים אותה הוא סיפור על האישי והפוליטי וההתנגשויות הגלויות והסמויות ביניהן. יש בו הרבה אנושיות ויופי, והרבה אהבה למחשבה ולמילה הכתובה.
על האהבה למחשבה ולמילה הכתובה שווה להתעכב בנפרד. אי אפשר לקרוא את דברי ימי קום המדינה בלי להתמלא קנאה עזה במקום המכובד שהיה אז לרומן ולשירה ולהגות, ולהשפעה ההדדית ביניהם. המנהיגים היו אנשים כותבים וקוראים. ספרים ומסות ורעיונות וחלומות. בלי כותבי צללים ומנהלי סושיאל. מהבחינה הזו, קשה לומר שההיסטוריה חוזרת. אין לנו נביאים, אין לנו ברנר ואין לנו ז'בוטינסקי. אחרי 7 באוקטובר, היחידים שהרימו את כפפת הנחמה והתקווה היו האמנים, הזמרים ואפילו הסטנדאפיסטים. מי יודע, אולי הם ממשיכי הדרך האמיתיים של דור המקימים.
לא ברור אם מנחם או עצוב לקרוא שעוד לפני שקמה המדינה כבר היינו מפולגים, ושגם אז שררו בין הצדדים לא רק חוסר הסכמה אלא גם סלידה וטינה של ממש. ההשוואה בלתי נמנעת גם מצד החיבור הטבעי בין יהדות לציונות, שהיה פעם חלק בלי נפרד מההנהגה, והתפצל מאז לשפות נפרדות.
משברים, ואנו מצויים בעיצומו של משבר ענק, הם תמיד גם הזדמנות לשינוי. אולי נחזור להעריך את ההשראה, לאהוב את המילה הכתובה, לצפות שמנהיגים יהיו אנשי רוח. גם לתקווה הפומפוזית הזאת קצת חבל לגייס את הספר הזה. היא בהחלט נובעת ממנו, אבל זה בעיקר ספר יפה לקריאה בפני עצמו.
הפועלות // נילי לנדסמן
מודן־חרגול, 2024, 239 עמ'
