לפני כמה חודשים קיבלתי הודעה מלוחם תותחנים שומר מצוות. הגיעו לסוללה שלנו שתי חיילות, הוא מספר, ואני לא יודע אם ללכת או להישאר. אתה שואל בתזמון מעניין, עניתי, כי בדיוק היום התגייסתי לצוות מעורב. בימים הראשונים בטירונות, כשרק הגענו לבסיס בשבטה, הייתה חיילת בודדה שהגיעה איתנו בטעות, לא זוכר את הפרטים, ושאלו אותנו אם יפריע לנו שהיא תעמוד לידנו לפעמים במסדרים. לא פעילות משותפת, לא שום סוג של קשר, רק שתעמוד בצד החי"ת ותצעד בסוף הכוח בדרך לארוחת בוקר או למגורים. היינו 14 אברכים מבוגרים, רובנו נשואים עם ילדים, ולא חשבנו שזו בעיה. אז אמרנו שסבבה. אבל אחרי יום או יומיים אחד החיילים הרים טלפון לראש הישיבה שלו. ועד היום אני זוכר איך הוא התפוצץ עליו ברמקול, כשכולנו מקשיבים: "יש לכם מושג מה בכלל עשיתם? אתם יודעים כמה שנים אנחנו נלחמים עם הצבא על פקודת השירות המשותף? תגידו להם תכף ומיד שאתם לא משתתפים בשום פעילות מעורבת!" עשינו כדבריו, וביקשנו להיפרד מהחיילת. בימים שאחר כך עוד יצא לנו להיתקל בה בבסיס צועדת לבדה בפסיעות קצובות מאחורי מפקד אישי שהביאו במיוחד בשבילה.
אני את השיעור שלי למדתי. ולפני ארבע שנים, כשהמפקד במילואים שלח לי הודעה שיש לוחמת שחוברת אל הצוות, כתבתי לו שאם היא נכנסת אז אני יוצא. הוא העביר את המידע הלאה, ואחרי אימון וחצי שפשוט לא באתי הוחלט סופית שהסוללה שלנו תישאר נפרדת. אני באמת חושב שכך נכון. הן מצד הלכות צניעות, הן מצד רוחן. בינינו, גם רמת העירוב שהרבנות הצבאית מאשרת (בהכשרה והדרכה וכדומה) נראית לי קצת מוגזמת. וסיפורים שחברים מהצוות מספרים רק מחזקים את התחושה שיש היגיון בהפרדה של יחידה קרבית, לא רק מנקודת מבט דתית. אבל גם אם תיאורטית אפשר היה למצוא כל מיני הסדרים, כשמתנהלים מול מערכת, בפרט זו הצבאית, צריך לדעת גם למתוח לה גבולות ברורים.
"להיות לוחמת מילואים זו מסירות נפש אמיתית. כל הקשיים הכרוכים בחיים ממושכים בשטח מוכפלים כשאתן שלוש או ארבע חיילות שצריכות להתנהל לבד"
ואז פרצו שלושת אלפים מחבלי חמאס את הגדר של עוטף עזה ורצחו 1,200 אנשים, נשים וטף. וכמה חודשים אחר כך כשהתנדבתי לסייע לגדוד 670 בקרב על חאן־יונס הזהיר אותי הקצין שגייס אותי לסוללה: תכיר רק שאתה נכנס לצוות מעורב, זה תקין מבחינתך?
להיות לוחמת מילואים זו מסירות נפש אמיתית. כל הקשיים הכרוכים בחיים ממושכים בשטח מוכפלים כשאתן שלוש או ארבע חיילות שצריכות להתנהל לבד במאהל של כמה עשרות גברים. מן הרגע שבו פגשתי את רותם ואת שרה ואת הדס ואת יעל יש בי אך ורק הערכה להקרבה ולנחישות ולמקצועיות שלהן. מה שלא מנע ממני באותו הרגע להסס. האם זה באמת תקין מבחינתי? וגם אחרי שבחרתי להגיע, כל יום אני עומד מול אין־ספור שאלות יום־יומיות: האם להצטרף רק לניהול אש במפי"ק או גם למשחק הקלפים הצוותי שמתקיים בין המשמרות? האם כשלא הספיקו להקים מגורים נפרדים בשביל החיילות אפשר לישון במשותף באוהל שיש בו ארבעים מיטות?
קשה למצוא מענה לשאלות הללו בפקודת השירות המשותף, ואפילו בארון הספרים התורני אין להן תשובות ברורות. אבל שתי החלטות קיבלתי על עצמי, רגע לפני שירדתי לשטח: קודם כול, שתמיד תהיה שקיפות. שלא תהיה שום פעולה או סיטואציה שלא אספר עליה לבתיה ולא נחליט עליה יחד. שלא יהיה רגע שבו ארגיש נבוך אם תופיע מולי מצלמה. והחלטה נוספת: לא לתת למציאות הלא נורמלית להגדיר את הנורמלי החדש. לא רק סביב השירות המשותף. בכלל. גם בנוגע לשבת ולתורה ולתפילה. לזכור שהבחירה שלי להיות כאן היא לא פשרה ולא כניעה. היא לא נובעת משינוי בגדרי ההלכה. רק מתוך מחויבות יוקדת, עליונה, למלחמה על קיומה של האומה. ואחריה אני שב להתעקש על כל קוצה של יו"ד, ממש כמו בראשונה.
