החלום האמריקני התנפץ לי בפרצוף עוד בשדה התעופה, כשהבנתי שאני עומדת להעביר 11 שעות טיסה בדרך למקום שאני לא סובלת. ליאור סושרד הופיע על המסך בדרימליינר ושוב גרם לי לבחור בשמונה לב אדום. וכמו ההונאה הקטנה שלו, האלגנטיות שבה הוא מעביר מהר את הקלפים כדי שלא ייקלט לנו במוח שום דבר חוץ מהשמונה ההוא, כך גם אמריקה – היא מוכרת לנו את עצמה כארץ כל ההזדמנויות, בוראת לנו שלטים מרצדים כדי שלא נחוש את הבדידות.
הכול מוגזם באמריקה. הכול גדול ונוצץ ובקפה הפינתי של רחוב 76 על ברודווי מגישים לי הפוך בתוך ג'ארה. מי רוצה לשתות קפה בקערת מרק, איפה הקלאס שלכם? אין כזה באמריקה. יש רק דיסקאונט וקוד קופון ומכונת תעמולה משומנת של צריכת כל מה שאנחנו לא צריכים. הכול גדול מדי, והטיימס סקוור הוא גיהינום של שלטי חוצות ואנשים שמפלסים את מקומם במדרכה בדרך לחנות הדגל של וואט דה הל ולמי אכפת.
עוד לא הספקתי לנגב את קורי השינה וכבר חיכה לי בטרמינל סדרן עצבני שכל משאלתו היא להעיף אותי כמה שיותר מהר. אין שלום, אין וולקאם, אין מקום לטעויות
אני לא מחבבת את ניו־יורק, אבל חלשה מכדי לוותר על טיסת עסקים אליה, וכך קרה שמצאתי את עצמי שוב בשדה הקטל, סליחה, שדה התעופה JFK, המקום שבו אמריקה מקבלת את אורחיה בסגנון המנוכר האופייני לה. עוד לא הספקתי לנגב את קורי השינה וכבר חיכה לי בטרמינל סדרן עצבני שכל משאלתו היא להעיף אותי לתור כמה שיותר מהר. אין שלום, אין וולקאם, אין גם מקום לטעויות. את לא יודעת מה יקרה אם תיכנסי לתור הלא נכון אבל יש לך תחושה שזה עלול להסתיים כמו פולארד. בסוף התור מחכה לך הפקיד העצבני הבא, שייקח ממך טביעות אצבע ויד ואגודל וזרת והיה לוקח גם טביעת כף רגל אם היה יכול, שכן כל מטרתו היא לוודא שאת לא פה כדי להישאר.
את התור הארוך העברתי לצד חבורה של צעירים חרדים. מכיוון שחבילת הגלישה שלי עוד לא התעדכנה (זה תמיד קורה בדיליי מעצבן) לא נותר לי אלא להאזין להם. הם קראו אחד לשני "מענדי" ו"מענדל" ו"מענדו", עניין שגרם לי לתהות איך הבדילו ביניהם בפעוטון, כאשר לפתע אחד מהם הקריא מתוך הנייד חדשות על מתקפת כטב"מים נוספת בצפון. התעורר דיון ער בין הבחורים האם הולכת להיות עוד מלחמה בקיץ או שזו עוד מתקפה רגילה, ובין לבין הם שאלו אחד את השני איפה אתה ישן היום, והרבה מהם ענו "בשכונה", במלעיל, והבנתי שזה בטח אזור מוכר של חב"דניקים, אולי קראון הייטס או משהו בסגנון, ואליו יכולים להגיע רק בחורים שמישהו מימן להם טיסה ולא חייבים להתגייס. כעס עצום מילא אותי, כעס בשם מדינה שלמה של משרתים ונופלים איים להתפרץ עליהם ולפוצץ את הבועה. משהו בי השתוקק לצעוק שיפסיקו לדבר על כטב"מים כאילו הנושא הזה לא קשור אליהם בזמן שבחורים בני גילם טוחנים משמרות ומנסים לעצור את הכטב"מים האלו. אך לפתע אחד מהם לחש "יאללה, דיברנו יותר מדי", שלף מכיסו חוברת לימוד והתחיל לקרוא בה ככה, בעמידה, תוך כדי שהתור מתקדם. ואני עומדת ונועצת מבט בבחור הזה, לא יודעת אם אני יותר כועסת עליו או יותר מעריכה אותו. אולי משום שאני כבר עייפה מכדי לשאת את הלפיד הזה של החזקת היהדות, והוא לא נמאס לו. אולי משום שבאמריקה שהוא נוסע אליה נותנים לבחורים כמוהו לחיות את השונות שלהם בלי הרבה שאלות.
באמריקה לא מתרגשים מחריגות. גם לא ממשוגעים. הבחורה שעולה עכשיו לסאבווי, נניח, מחזיקה בידה עגלת שוק מלאה בגרוטאות ומדברת לעצמה בקול וזה לא מזיז לאף אחד. ואני לא יודעת אם זו אדישות או כבוד בסיסי שיודעים לרחוש באמריקה גם לאנשים שלא מחזיקים את החיים, אני רק יודעת שאמריקה מאפשרת לאנשים כמוה להיות מה שהם, אבל גם לא ממהרת לעזור. יש מחיר לחריגות, והמחיר הוא שהיא אומנם תישאר אזרחית ארצות הברית, אבל לא יהיה לה איפה לישון. כל חרדי באמריקה יודע את זה, ולכן רוב הקהילות שם לא ממהרות לנטוש את חובתן האזרחית. באמריקה חרדים מצאו את הדרך ללמוד ולעבוד כדי לא למצוא את עצמם יושבים בקרן רחוב, ובישראל הם מתקשים להבין שאם לא יעשו את זה, לא תישאר אפילו קרן רחוב לשבת בה.
