קולולולולו יש לי יום הולדת אני בן שלושים ושבע, איזו תקופה עצובה זו לחגוג בה יום הולדת. היו רגעים השנה שבאמת חשבתי לעצמי שטוב לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. היו רגעים השנה שבאמת הרגשתי את הלב שלי נקרע ומדמם. היו רגעים השנה שלא הצלחתי להרים את עצמי מהמיטה. היו רגעים בשנה הזאת שבאמת, הרגשתי שחראם, חראם על המדינה הזאת, ועל הארץ הזאת, ועל החיים המרים והמתישים האלה, וואי זו הייתה שנה רעה בחיים שלי. אני מחכה שהיא תיגמר כבר. אני מחכה לרגע שבו אוכל כבר לדבר על השנה הזאת, על המלחמה הזאת, בלשון עבר.
זו הייתה אמורה להיות שנה כל כך טובה בחיים שלי. שיזינג ואני עברנו לבית החדש שלנו בשכונת יד אליהו. מתחת לבניין שלנו יש גינה ענקית, פראית כזאת, עם טרמפולינה גדולה, ושער כדורגל, ובית עץ חמוד. אני זוכר את היום שבו עברנו לדירה, לפני קצת פחות משנה. אני זוכר שחשבתי לעצמי שבחרנו נכון, שבבניין הזה תהיה לילדים שלנו ילדות מדהימה, רכה, כיפית, מצחיקה ושמחה. נדמה שבאופן כללי, להיות אבא זה להילחם יום יום על הילדות של הילדים שלי. זה מה שחשבתי כשעברנו לדירה החדשה שלנו. ואז, חודשיים אחרי שעברנו, פרצה המלחמה והילדים שלי קיבלו ילדות אחרת ממה שדמיינתי. ילדות של אזעקות, וריצות למקלטים, והדים של פיצוצים עמומים.
זו הייתה אמורה להיות שנה כל כך יפה ושמחה. רוני רחל האהובה שלנו באה לעולם. כמה חיכינו לה. כמה ציפינו לה. אני זוכר איך בחודשים הראשונים של ההיריון, לפני שהחיים התהפכו עלינו, כמה התרגשתי לגלות שיש לה דופק. כמה התרגשתי לגלות שהיא בת. כמה התרגשתי לעבור עוד סקירה, ועוד אחת, ולגלות שהיא בריאה (שיזינג אשתי ואני בטראומה מטורפת מסקירות אולטרסאונד איומות). זה היה אמור להיות היריון של שמחה והתרגשות וציפייה ואהבה. אבל בפועל, אחרי ארבעה חודשי לידה פרצה המלחמה. המלחמה צבעה את הלידה בגוונים אחרים, עצובים ומרים. בתחושות אשמה דוקרניות. לאיזה עולם אני מביא את הילדה הזאת. איזה חיים אני מציע לה. אוי א־לוהים. זו הייתה אמורה להיות שנה כל כך שמחה, אבל היא וגם אני נשטפנו באוקיינוסים של עצב.
יש איזו בחורה שאני עוקב אחריה באינסטגרם. בחורה דתייה וחמודה. קוראים לה הודיה ויש לה חשבון אינסטגרם מדהים. כל מה שיש בחשבון שלה אלו סרטונים שבהם היא מסבירה איך עושים דברים. אבל הדברים שהיא מסבירה כל כך פשוטים, כל כך רגילים, כל כך יומיומיים. ולא ברור, באמת באמת לא ברור למה היא מסבירה אותם בכזו רצינות. למשל, היא יכולה להעלות סרטון שמסביר ברצינות תהומית איך מכינים כריך שוקולד. היא מוציאה פרוסה, מניחה אותה על השולחן, ואז לוקחת שוקולד, ומכניסה סכין לשוקולד, ומורחת את השוקולד על הפרוסה. זה נשמע מצחיק אולי, זה באמת קצת מצחיק, אבל יש בסרטונים האלה משהו מהפנט. ממכר. יש שם משהו שמעורר את הלב. כי בזכות הבחורה החמודה הזאת אני פתאום שם לב איזה דבר מופלא זה למרוח שוקולד על פרוסה של לחם! בזכות הבחורה הזאת אני פתאום מבין כמה יופי וחסד יש ברגעים הכי פשוטים וסתמיים של החיים.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
ויש לה למשל סרטון שמסביר איך מכינים טוסט, ויש לה סרטון שמסביר איך מכינים ביצה קשה, ויש לה סרטון שבו היא מסבירה איך מכינים שוקו. היא כזה אומרת, כל מה שאנחנו צריכים זה כוס, שוקולית, כפית, ומים חמים! והיא מסבירה איך לשים את השוקולית בתוך הכוס, ולמזוג מים חמים, ולערבב. היא מסבירה את הכול ברצינות, בסבלנות, בנדיבות, למרות שזה הדבר הכי פשוט בעולם. יש בזה משהו מצחיק. אבל יש בסרטונים האלה גם איזה עומק וחסד עמום. הודיה נותנת שם כבוד לרגעים הכי סתמיים, הכי אגביים. היא מסבירה אותם כאילו שהם מורכבים. והאמת היא שהם באמת מורכבים. טוסט זה פלא. ופרוסה עם שוקולד זה פלא. וכוס של שוקו זה פלא. כל דבר סתמי ואגבי ומוכר יכול להפוך לפלא של ממש, אם נותנים לו את תשומת הלב הראויה.
לאה גולדברג הצדיקה לימדה אותנו שאפשר להתפלל על קסמי הפשטות של החיים. היא לימדה אותנו כמה טוב להתחדש, כמה טוב להתרענן. כמה טוב למצוא יופי בדברים שחוקים, פשוטים ומוכרים. למדני א־לוהיי ברכה ושיר הלל, היא אומרת, לבל יהא עליי יומי הרגל. וזו התפילה שלי ביום ההולדת העצוב הזה שאני מציין השנה, זו התפילה שלי. לזכור את יופיו של היומיום. להתפלא ולהיפעם מהדברים הכי סתמיים, שחוקים, שגורים ומוכרים. החיים כל כך קשים עכשיו. החיים כל כך קשים ועצובים. אבל יש בהם גם יופי, הוד, חמלה, געגועים ואהבה. הילדים שלנו קופצים על הטרמפולינה בגינה שמתחת לבניין. רוני הקטנה מצחקקת כשאני מנשק אותה. הזיפים השחורים שלי מדגדגים אותה. היא כזאת שמנמונת מושלמונת וחמודה. החיים יכולים לחמוק כשלא שמים אליהם לב. זו התפילה שלי. זו התפילה שלי! לשים לב. לשים לב. שהחיים לא יחמקו לי מתחת לאף. זאת תפילת יום ההולדת שלי. אמן.
