ההתנקשות הכושלת בנשיא לשעבר (וככל הנראה לעתיד) דונלד טראמפ האפילה קלות על חיסולו הכמעט־ודאי של רב המרצחים מוחמד דף יחד עם סגנו, מפקד חטיבת חאן־יונס של חמאס. בזמן הקצר בין שני האירועים הספיקה להתקיים מסיבת עיתונאים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהייתה מופת של עיתונות מגויסת – לא מטעם הדובר, אלא של מתנגדיו.
כשנתניהו סיים לתאר את מאחורי הקלעים של המבצע ולאיים בשם ישראל על אויבינו האחרים, נפתח האירוע לשאלות מקהל נציגי התקשורת. את הזמן הקצרצר שהיה לכל אחד מהם כדי לפנות לראש הממשלה בחרו רובם המוחלט להקדיש לשאלות עוקץ: דרישה לריסון הבן יאיר, ושאלה מה דעת האב על הציוצים המופרכים של בנו; תלונה על התדירות הנמוכה של מפגשיו עם התקשורת ותהייה "מדוע אתה מקיים מסיבות עיתונאים רק כשיש הצלחות", וכיוצא בזה.
הם לא שאלו אם החיסול מסכן את ההתקדמות לקראת עסקה לשחרור החטופים, וגם לא אם מהלך כזה מקדם את סיום המלחמה. הם לא התעניינו אם יש צפי לליל טילים סוער, שמצריך הוראות מיוחדות לאזרחים בבית. הם גם לא ביקשו לדעת אם צה"ל צפוי להגיע גם ליחיא סנוואר. במילים אחרות – כל מה שמעניין את הצופה בבית.
הם גם לא ממש שאלו את מה שמעניין אותם. אם אכן נותרו שאלות שהיו צריכות לעלות בעקבות אירועים אחרים – אלה שהעיתונאים טענו שלא התקיימה בעקבותיהם מסיבת עיתונאים – היה ראוי לנצל את ההזדמנות ולהעלות אותן כעת, במקום לבזבז שאלה על עיתוי המפגש עם התקשורת. ובכל זאת, בחירת השאלות הייתה מתוכננת ומודעת היטב. הכתבים שם, וגם העורכים שהכתיבו להם את הלך הרוח, לא חשבו שהשאלות הלא ענייניות יקבלו מענה שיניח את דעתם. הם פשוט ביקשו לפנות בעקיפין לצופה בבית ולהבהיר לו מה הוא אמור לחשוב על נתניהו, בלי לתת למבצע צבאי מוצלח לטשטש לו את המחשבה. במקום עיתונות הם בחרו בפובליציסטיקה בשידור חי. חיסולו הפוליטי של נתניהו היה דחוף יותר מחיסול מפקד הזרוע הצבאית של חמאס.
אסטרטגיה של כינויי גנאי
אלא שגם לנתניהו עצמו יש חלק ביחס הלא ענייני שהוא מקבל באירועים כאלה. באופן מפתיע ומרתק, הלכות לשון הרע שולחות לחשבון נפש אישי לא רק את מוסר הרכילות ואת מקבל הרכילות, אלא גם את מושא הרכילות. גם אם הוא עצמו היה קורבן לשיח מעליל או מקטרג, על היהודי הפשוט לבחון מה הביא אותו עד הלום. וביהדות כמו ביהדות, גם היהודי הלא פשוט הוא פשוט. דין פרוטה כדין מאה, ודין ראש הממשלה כדין אמה עברייה.
יחסי נתניהו עם התקשורת לא היו מזהירים מעולם, וכך גם יחסיו עם יריביו הפוליטיים ואפילו עם בעלי בריתו. אם להתנסח בעדינות, זה לא תמיד נגרם באשמת הצד האחר. במשך שנים הציר הפוליטי במדינת ישראל סב סביב רק־ביבי או רק־לא־ביבי, ובשעה שמתנגדיו מדשנים את הערוגה הרעילה הזו, נתניהו משקה אותה ומטפח אותה לא פחות. לענייני העת הזו, נדמה שהוא מקפיד ליפול בכמה שיותר בורות שנפערו במציאות חיינו. שעת השבר הגדול לא הביאה אותו לאחוז במטה ההנהגה מתוך ענווה ואחריות, לפעמים דווקא ההפך.
זה יכול וצריך להיות אחרת לגמרי. בשבעה באוקטובר ומאז והלאה, יכולנו לצפות שנתניהו יצהיר מיוזמתו על אחריות, יקבל על עצמו ללמוד מהשגיאות, ויסרב לדבר על עתידו הפוליטי עד יעבור זעם. כמנהיג ששלט בישראל ברוב שנות העשורים האחרונים, היה עליו להכריז שיילחם בקונספציה שאחזה בצמרת הצבא ובהנהגה, וכן, גם בו עצמו. במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים, בין השאר משום שרק הראשונים יודעים ממה להיזהר.
אם ראש הממשלה היה מוותר על התנצחויות ומשתמש בבינה היתרה שניחן בה כדי לתקן במוצהר את שגיאותיו, הוא היה יכול למתג עצמו כנתניהו החדש. כמנהיג שמעלה על נס את אחדות השורות נוכח האיומים העצומים שמדינת ישראל מתמודדת איתם. במקום זה הוא מצהיר פעם אחר פעם שלא היה חלק מהקונספציה.
למשל, בריאיון לעיתונאי הבריטי דאגלס מאריי טען נתניהו להגנתו שהוא עצמו קרא לחמאס "דאעש" ולעזה "חמאסטן". "לא הצלחתי לגייס הסכמה לאומית כדי לגדוע את חמאס", סיכם בריאיון בראשית המלחמה, וגלגל את האשמה הלאה, למרבה התדהמה.
ובכן, עם כל הכבוד לכינויי גנאי לארגון טרור, ראש הממשלה אמור לעשות קצת יותר מזה כדי לסכל אויב ולמנוע קטסטרופה. החלק הזה משותף לכל מי שהיו שותפים בהנהגה לצורותיה השונות; החלק הבעייתי עוד יותר מתחיל בשבעה באוקטובר, קו השבר שדורש הסקת מסקנות. גדולתו של מנהיג לא נמדדת רק במאזן ההצלחות והכישלונות, אלא גם באומץ לטעות, ללמוד את הלקח ולקום מחדש.
נכון, חשבון נפש פומבי לא ישנה דבר בלב מי ששנאת נתניהו מוטבעת בו עמוקות, אבל גם לצד האחר מגיעה גישה מכבדת ממי שמתיימר להוביל אותו. העוולות הנלוות למחאה נגד ראש ממשלה מביאות אומנם לציפוף שורות, אבל אי אפשר לצפות שהשורות הללו יידחקו עד חנק שעה שעוולות מתקיימות גם מצד נתניהו. רק־לא־ביבי היא לא משנה פוליטית רצינית שיכולה להוביל מדינה; גם "להחזיר להם" לא.
מנהיגי ישראל כמו משה רבנו ודוד המלך בלטו בצניעותם החריגה, ודווקא היא זו שהעניקה להם מוטת כנפיים רחבה יותר מעל העם. הם ספגו עלבונות, ביזיונות ורדיפות. הם גם לא התביישו לומר "חטאתי". מהמקום הזה הם צמחו להיות מנהיגים גדולים יותר. מהמקום הלא מתנצל צומחת הנהגת בונקר, שפתחי האוורור שלה הולכים ונסתמים עד לקמילתה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
