שר הביטחון יואב גלנט הוא הגורם השלטוני המאותרג ביותר בישראל 2024. בלי להתראיין אפילו פעם אחת מאז כניסתו לתפקידו, ולמרות חלקו הנכבד במחדל אוקטובר כראש הצמרת הביטחונית פה, הוא כמעט לא סופג ביקורת תקשורתית. שר הביטחון בזמן מחדל 73', משה דיין, הוכפש קשות בעיתונות בחורף שלאחר המלחמה, וספג קריאות "רוצח, רוצח" במעמדים פומביים.גלנט נהנה מאהדה עיתונאית ומחסינות ציבורית. הוא טפלון תקני.
נאומיו לאומה מעת לעת עולים בקנה אחד עם הנרטיב האופוזיציוני, כמו בעניין עסקת החטופים או גיוס החרדים, ועל כן כמעט הכול נסלח לו. הפרשנים הצבאיים והפוליטיים בקושי באים איתו חשבון על סדרת האיומים הריקים שלו כלפי נסראללה וחיזבאללה לאורך חודשים רבים. שוב ושוב הוא בא לצפון כדי להכריז שסבלנות ישראל פוקעת, אבל הסבלנות לא באמת פקעה. צה"ל פועל עכשיו בצפון כפי שפעל לפני חצי שנה ויותר.
גם בגזרת עזה, מדיניות גלנט התאפיינה תכופות בגילויי מוזרות. למשל, במה שנוגע ל"יום שאחרי" או התוכניות ברפיח. "אין שום מכשול ביטחוני לעסקה", הכריז לפני ימים אחדים. האומנם אין? ביטחון ישראל יובטח גם אם נסתלק מרפיח, נוותר על ציר נצרים ונשחרר מאות מחבלים רוצחים?
כמובן, גלנט לא מנהל לבדו את מכונת המלחמה הישראלית. לטוב ולרע, האחריות לניהול היא קודם כול של ראש הממשלה. שניהם אשמים במצב העגום בגבול לבנון ובמה שקרה בסתיו בדרום. במדינה מתוקנת שניהם היו אמורים לפרוש מזמן, אבל המלחמה הקשה יצרה אילוצים שאפשרו עד כה לשניהם להמשיך. וכדברי הפתגם העתיק, לא מחליפים סוסים בעלייה. הצרה היא ששני הסוסים האלה מושכים לכיוונים הפוכים וכבר לא מדברים. לכן אין מנוס מלהחליף אחד מהם, ומטבע הדברים זה צריך להיות גלנט. גם החמיצות הגדולה שהוא משדר בכל הצהרה לתקשורת מעוררת שאלה למה הוא עדיין שם. אם כל כך רע לו, שיפרוש או יופרש. אבי דיכטר ישמח להחליף אותו, גם גדעון סער.
