אחת מתוכניות הדגל של גלי צה"ל בדור האחרון נקברה בחשאי: המילה האחרונה. במשך 25 שנים היא שודרה ארבע־חמש פעמים בשבוע, לא עוד. תוכנית הפולמוס השנונה שהוגשה תחילה על ידי אורי אורבך ז"ל ועירית לינור תבל"א, ובהמשך על ידי לינור, קובי אריאלי ואושיות תקשורת אחרות, נמוגה בחסות ערפל המלחמה.
תחילה הסבירה הנהלת התחנה כי אופי התוכנית אינו הולם את אווירת האחדות שאפפה את עם ישראל אחרי 7 באוקטובר, ביחד ננצח, אלא שבינתיים האחדות התפוגגה, אבוי, ובכל זאת המילה האחרונה לא הוחזרה ללוח השידורים. במקומה שובצה תוכנית דלוחה שמיועדת לחיילי מילואים. קולה של לינור נשמע כעת בגל"צ רק בימי שישי בבוקר, למשך שעה בלבד, יחד עם משה שלונסקי החביב, מחשבות בע"מ.
לכאורה, שוחרי חופש העיתונות אמורים לבקש הבהרות מההנהלה: איך זה שהתוכנית הוותיקה והאהודה של לינור ירדה מהאוויר, בעוד שיעל דן או רינו צרור, אשר מחזיקים בהשקפות עולם פוליטיות שונות קמעה, אם להתנסח במתינות, ממשיכים לשדר כרגיל. מדוע נדם דווקא קולה של השדרית שהביאה מזור מסוים למאזינים שמאסו בהגמוניה השמאלנית הפרה־היסטורית בתחנה הצבאית? לפני שנים אחדות הם נאלצו להשלים עם פרישתו של אראל סג"ל, שנפלט מגל"צ בעקבות התנגדות אידיאולוגית עזה בסביבת העבודה שלו, אחר כך צפו בסילוקו החטוף של הפרשן ברדוגו, והנה עכשיו נפלטת גם לינור, אחת מאנשי התקשורת הרהוטים והידענים ביותר בארץ.
אבל עד עכשיו, מפקד גל"צ החדש, טל לב־רם, לא נדרש לספק הסברים בנדון. בחודשים הספורים שחלפו מאז נכנס לתפקידו התחנה חוזרת במהירות לימי ההומוגניות הרעיונית שלה במאה שעברה, אבל כוהני הגיוון העיתונאי שותקים. מאמצי איזון של חצי יובל שנים יורדים במהירות לטמיון. כמעט כל תוכניות הבוקר, הצהריים והערב בתחנה עשויות שוב מאותם חומרי דעה: משטמה עזה לנתניהו, תמיכה נלהבת בשחרור חטופים בכל מחיר או בהקמת ועדת חקירה לאלתר, איבה מתמדת לסמוטריץ' וסטרוק וכו' וכו'. איפה ארגון העיתונאים כשצריך אותו?
ובכן, הארגון חי, קיים ועומד על משמר חופש העיתונות. רק השבוע הוא הפיק באולם צוותא בתל־אביב עצרת חירום עוצמתית למען בכיר ערוץ 13 רביב דרוקר, עצרת שהזכירה את "פינת הטרלול" המסורתית בתוכניתו. קרוב לשלוש־מאות איש ואישה התכנסו כדי לתבוע במפגיע מהנהלת קבוצת רשת, מפעילת הערוץ, לחזור בה מההחלטה להוריד בקרוב את התוכנית "אזור מלחמה". הרושם שעלה מדבריהם היה של שעת חירום לדמוקרטיה הישראלית, רגע לפני התפוגגותה הסופית והפקעת כל הערוצים כאן בידי קומיסרים מטעם שלטונות הימין.
"מה שקורה בחדשות 13 הוא חלק מתוכנית כוללת להשמדת חופש העיתונות, לא פחות", הזדעקה ענת סרגוסטי, אחראית חופש העיתונות בארגון העיתונאים. מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי גולן יוכפז קבע ש"התקשורת הישראלית נמצאת במלחמת קיום, מלחמה שאם נפסיד בה, הדמוקרטיה הישראלית תשלם מחיר כבד, וייתכן שלא תחזור לעצמה". אמנון אברמוביץ' ידע לומר שמאחורי ביטול התוכנית של דרוקר עומד ראש הממשלה נתניהו. דרוקר עצמו דיבר כנגד "מזימה שאם חלילה תצלח, אצלנו ובעוד כמה אולפנים בארץ, לא תישאר בישראל תקשורת חופשית באמת". הוא התחייב לנקום: "כל מי שנתן יד לטירוף הזה – לא יינקה ממנו. אנחנו נפרסם את כל השמות, של כל הדברים שעמדו פה מאחורי כל העניין המכוער הזה".
מה באמת עמד מאחורי העניין הזה? ככל הנראה, החלטה לגיטימית של הנהלת הערוץ. עד כה לא הוצגה כל ראיה לכך שהופעלו עליה לחצים פוליטיים או שידו של נתניהו בפרשה. יו"ר רשת נדב טופולסקי כתב השבוע לעובדים ש"כמו כל ערוץ טלוויזיה, גם ערוץ 13 צריך להיות רווחי". הוא הזכיר להם שבמשך שנים רבות השקיעו בעלי הערוץ סכומי עתק כדי להבטיח את קיומו, ורמז שלדעתם התוכנית הדעתנית של דרוקר פוגעת ביכולתם "להגיע לקהלים רחבים ולקיים עצמאות כלכלית". או במילים אחרות, מילים שלי: התוכנית אומנם גורפת אחוזי צפייה נאים יחסית, אך בעיקר מפני שכל הערוץ צבוע בצבעי דרוקר. היא מרתיעה צופים רבים, בעלי צבע אידיאולוגי אחר, מלזפזפ 13 בשלט, ולפיכך מזיקה לערוץ יותר משהיא מועילה לו. אחרי הכול, תוכניות טלוויזיה שמאלניות יש בשפע גם בערוצים 11 ו־12. דור הולך ודור בא, אך ההטיה הרב־דורית שם בעינה עומדת. תאגיד השידור בעידן יוכפז תועמלני כמעט כמו "הארץ", במיוחד הרדיו. אמנון אברמוביץ' מתעב מתנחלים כפי שתיעב אותם לפני עשרים ושלושים שנה.
"קולו של רביב ממשיך להישמע בערוץ בתוכניות אחרות", ציין טופולסקי, אך התקשה להרגיע את עובדי הערוץ שלו, המחרימים את המנהלת שהוא הפקיד לאחרונה על חברת החדשות, יוליה שמאלוב־ברקוביץ', ובעצם כופרים בזכותו לנהל אותם. אכן, שמאלוב־ברקוביץ' לא בדיוק דמות עיתונאית. מן הסתם היא מונתה לתפקיד בגלל סגולות אחרות, כמו יכולתה לעצור את הדימום בתקציב החברה. דא עקא, גם ההתגייסות הברנז'אית לימין דרוקר אינה קשורה לעיתונאות, אלא לרצון להבטיח את המשך שימורו של מונופול השמאל באולפנים. המונופול הזה אומנם נסדק מעט מאז תחילת פריחתו של ערוץ 14, אך הוא עדיין אוחז היטב ברוב המיקרופונים בישראל ונאבק בכל מי שקוראים עליו תיגר.
רק לפני שנה קרא דרוקר לסגור את ערוץ 14. הוא כותב קבוע ב"הארץ", אבל לא מחה כשגדי טאוב סולק משם אשתקד. בעבר ניהל מרדף עיקש בעקבות ישראל היום, אך אשתקד התראיין לעיתון. כשנשאל על שותפתו לשעבר בערוץ, איילה חסון, שהגישה לסירוגין את התוכנית שביטולה כעת חולל מהומה גדולה, הוא הבטיח חגיגית: "לא אפתח בקמפיינים של 'סותמים לי את הפה' כמו שעשו בעבר קמפיין מוזר של 'סותמים לאיילה את הפה' כשהיה דיבור להוריד את התוכנית של שנינו. באותם ימים היא שידרה בערוץ 13 איזה עשר שעות שבועיות, שזה בערך כמו כל השדרים המקבילים לה ביחד. זו סתימת פיות?"
