"טראמפ הוא איום ממשי על האומה הזו. הוא איום לחירות שלנו. הוא איום לדמוקרטיה שלנו. הוא ממש איום לכל מה שאמריקה מייצגת". כך אמר הנשיא ג'ו ביידן בנאום לציבור לפני פחות משלושה שבועות. בפברואר אמר בארוחה לתורמים: "יש איום קיומי אחד: זה דונלד טראמפ". בשיחה עם תורמים אחרי העימות שבו הובס, אמר: "הגיע הזמן לשים את טראמפ במרכז הכוונת".
אחרי ניסיון ההתנקשות בטראמפ בכנס בחירות בפנסילבניה, אמר ביידן בריאיון שזו הייתה טעות להשתמש במילה "כוונת", ושניסה לומר שצריך "להתמקד במה שהוא עושה, להתמקד במדיניות שלו, במספר השקרים שאמר בעימות". אלא שמכאן הוא עבר, בנוהל הרגיל, לתקוף את טראמפ, למשל בטענה שהכריז שיהיה "דיקטטור", איים ב"טבח", או, טענה אחרת של ביידן, שהתייחס לניאו־נאצים כ"אנשים טובים". ביידן כל כך הזדעזע מהאמירה, עד שהוא טוען בכל מקום שבגללה החליט לרוץ לנשיאות.
נבחן שתי טענות לדוגמה. מה אמר טראמפ על היותו "דיקטטור"? בסוף דצמבר שאל אותו שון האניטי בריאיון בפוקס: "אתה מבטיח לאמריקנים היום שבשום מצב לא תנצל לרעה את כוח השלטון לנקמה במישהו?" וטראמפ עונה: "חוץ מביום הראשון", פונה לקהל, מצביע על האניטי, ואומר "תראו, הוא משתגע", חוזר למראיין ששואל: "כלומר?" ומסביר: "אני רוצה לסגור את הגבול, ואני רוצה לקדוח, לקדוח, לקדוח". הקהל מוחא כפיים, והאניטי אומר: "זו לא נקמה". טראמפ שוב פונה לקהל: "אני אוהב את האיש הזה. הוא אומר 'לא תהיה דיקטטור, נכון?' אני עונה 'לא, לא, לא, חוץ מביום הראשון, אנחנו סוגרים את הגבול, ואנחנו קודחים, קודחים, קודחים. אחרי אלה אני לא דיקטטור", והוא צוחק בקול. על הריאיון המבודח הזה, עם המסר הברור על נחישות טראמפ לטפל במשברי הגבול והנפט, השמאל בנה קמפיין שלם על כך שהוא מתכנן להיות דיקטטור.
קשה לראות איך אפשר לאחד אומה בתנאים הללו, שבהם הצדדים לא שותפים לנורמות ולמושגים הבסיסיים ביותר
מה לגבי התמיכה בניאו־נאצים? ההקשר הוא מהומות ב־2017 בעיר שרלוטסוויל בווירג'יניה. אחרי החלטה להוריד את הפסל של הגנרל הדרומי המפורסם רוברט אי לי, בימין מחו נגד ההחלטה, כולל פעילי ימין קיצוני וניאו־נאצים, מולם התייצבו פעילי שמאל, כולל שמאל קיצוני. החלה אלימות שהובילה למצב חירום, והמצב הידרדר כשפעיל ימין קיצוני דרס מפגיני שמאל, הרג מפגינה ופצע עשרות.
בריאיון שנתן לאחר מכן היה טראמפ ברור למדי: "אני לא מדבר על אנשי העליונות הלבנה והניאו־נאצים, מפני שאותם צריך לגנות באופן מוחלט. אבל היו אנשים אחרים בקבוצה הזו (שהתנגדה להורדת הפסל) שאינם ניאו־נאצים ואנשי עליונות לבנה, בסדר? והעיתונות התייחסה אליהם באופן לגמרי לא הוגן. עכשיו גם בקבוצה השנייה (של השמאל) היו כמה אנשים טובים. אבל היו גם עושי צרות, ואתה רואה אותם מגיעים בתלבושות שחורות, קסדות ואלות בייסבול. היו הרבה אנשים רעים גם בקבוצה השנייה". כלומר, טראמפ טען, בצדק, שבשני הצדדים התמונה מורכבת יותר מכפי שהציגה התקשורת, וגינה בתוקף את הניאו־נאצים והגזענים. אבל הוא מוצג שוב ושוב באופן שקרי, גם בידי ביידן, כמי שאמר שהניאו־נאצים הם "אנשים טובים".
אפשר להמשיך בעוד עשרות דוגמאות דומות לפייק דומה של ביידן, כולל הטענות על "התקוממות" בשישה בינואר, שלא הייתה ולא נבראה. אבל העיקר הוא שגם כעת, אחרי ניסיון ההתנקשות בטראמפ, ביידן סירב בריאיון לחזור בו מההסתה וחזר על כל השקרים, עד שאפילו המראיין האוהד מלמל: "לא נשמע שאתה מוריד את הטון".
השמאל האמריקני משתמש בשלוש אסטרטגיות מרכזיות בבחירות הנוכחיות. הראשונה, כאמור, היא יצירת פאניקה המונית ביחס לטראמפ על ידי "גזלייטינג" סדרתי של הציבור. השנייה היא שימוש בכלים משפטיים וטענות פסאודו־חוקיות מופרכות כדי לסכל את מועמדותו. השלישית היא שימוש ב"דמוקרטיה" כמילה שכוללת את אידיאולוגיית השמאל והופכת את הימין ל"פאשיסטי", "אוטוריטרי", "מלוכני", ו"אנטי־דמוקרטי".
כך, למשל, בשער ה"ניו רפבליק" מוצגת תמונת ראש של טראמפ בצבעים כהים וחומים על רקע אפלולי, עם שפם של היטלר, ומתחתיו כיתוב אדום בפונט גותי־גרמני: "פאשיזם אמריקני". הסתה מהסוג הזה עומדת גם בבסיס התעמולה של ביידן. כך למשל נאם בספטמבר 2022: "השוויון והדמוקרטיה נתונים למתקפה… טראמפ והרפובליקנים של מאג"א (MAGA – להשיב את אמריקה לגדולתה) מייצגים קיצוניות שמאיימת על עצם יסודות הרפובליקה שלנו… זהו איום על מדינה… הרפובליקנים של מאג"א לא מכבדים את החוקה. הם לא מאמינים בשלטון החוק… הם חותרים תחת הדמוקרטיה עצמה… הם מקדמים מנהיגים אוטוריטריים, והם מלבים את הלהבות של אלימות פוליטית".
לפי ביידן, טראמפ והרפובליקנים שתומכים בו מהווים "סכנה ברורה ומיידית לדמוקרטיה שלנו… האיום ממשי… בידיים שלנו – שלי ושלכם – לעצור את ההתקפה על הדמוקרטיה האמריקנית… עלינו להגן עליה, לשמור עליה, להתייצב למענה – כל אחד מאיתנו… הרפובליקנים של מאג"א פועלים להחריב אותה".
מובן שביידן אומר גם ש"עלינו לדחות אלימות פוליטית", אבל כשבוחנים זאת לעומק, מבינים שהוא לא מתייחס לאלימות אפשרית משמאל, אלא בעיקר לאלימות מימין, שנועדה לכאורה להרוס את הדמוקרטיה, כמו בתיאורו את ה"התקוממות" של שישה בינואר. באמצעות הרטוריקה הזו, של ייחוס כוונות מרי אנטי־דמוקרטי ואלימות לימין, ביידן מחמש את האלימות המדינתית נגדו. ואכן, הפעלת הכוח המדינתית והמשפטית נגד הימין השמרני בארה"ב (שלא תשמעו עליה בתקשורת) הפכה לתופעה רווחת ומטרידה בארה"ב. אנחנו מכירים את השיטה, של ייחוס אלימות וכוונות מרי כדי להפוך את מערכות האכיפה לשוט "מניעתי", מתקופת ההתנתקות.
קשה לראות איך אפשר לאחד אומה בתנאים הללו, שבהם הצדדים לא שותפים לנורמות ולמושגים הבסיסיים ביותר, כמו שיטת המשטר ושלטון החוק, וכאשר השמאל, עם השופרות התקשורתיים שלו, מנסה לחולל פאניקה ציבורית בעזרת שקרים מפורשים והסתה בלתי פוסקת, לצד הפעלת מנגנוני מדינה דורסניים נגד יריביו – תוך תעמולה צינית שאת הדברים האיומים והאנטי־דמוקרטיים הללו יעשה הימין אם ינצח בבחירות. עדיין איננו יודעים מה עמד מאחורי ניסיון ההתנקשות בטראמפ, אבל כבר עתה ברור שברקע עומד החורבן שמותיר השמאל לנורמות משטריות, פוליטיות וחברתיות, שיהיה לאמריקנים קשה מאוד לתקן.
