פוליטיקת הזהויות היא סם משנה תודעה שהופך אנשים אינטליגנטים לטיפשים, ומונע מהם ללמוד מהניסיון, להפיק לקחים, להשתפר ולהתפתח. מנגנון ההפעלה שלה פשוט וקטלני: היא מבטלת את היכולת לזהות מורכבות ולהבחין בין סיבתיות לקורלציה; היא מעוותת את הראייה בעדשות המוחקות פרטים ושקופות רק לאחד משני צבעים – שחור או לבן; אף שהיא מדרדרת את התודעה לרדוקציה ורגרסיה קיצוניות, היא מכשפת את הלוקים בה בשכנוע פנימי עמוק שהמציאות לא מסוגלת לערער. הסם הזה ממכר מאוד, כמויות הדופמין והאדרנלין שהוא משחרר במוח גדולות כל כך שצריך נס כדי להיגמל ממנו.ניסיון ההתנקשות בטראמפ הזניק את הנשיא לשעבר בסקרים, וסיפק לו תמיכה חסרת תקדים מצד מיליוני מצביעים מתנדנדים. "אנחנו נשארים נחושים באמונה ובעמידה שלנו מול הרשע", הכריז טראמפ לאחר שניצל, ולהמונים ברשתות מיד היה ברור מיהם אותם אמריקנים רשעים: ה"דיפ־סטייט" הדמוקרטי. ג'יי די ואנס, הסנטור שבו בחר טרמפ לשמש סגנו, כתב זאת במפורש בטוויטר: "הנחת היסוד של קמפיין ביידן היא שדונלד טראמפ הוא פאשיסט אוטוריטרי שיש לעצור בכל מחיר. הרטוריקה הזו הובילה ישירות לניסיון ההתנקשות בנשיא לשעבר טראמפ". החרה־החזיק אחריו חבר הקונגרס מייק קולינס שכתב: "ביידן נתן את ההוראה".
אבל כשיורדים לפרטי זהותו של המתנקש תומאס מת'יו קרוקס מגלים מהר שמדובר בילד כאפות חיוור, שבינו לבין פוליטיקת הזהויות אין דבר וחצי דבר. הוא תואר על ידי מכריו כ"אדם שקט שנטה להתבודד", שהיה "קורבן למקרי בריונות", אמרו עליו שאהב לשחק משחקי וידאו, עבד במטבח של בית אבות מקומי, והתעניין בנשקים ומטווחים.
הפרופיל הזה מוכר מאוד לאמריקנים. הוא דומה להפליא לזה של מאות אמריקנים משועממים בסוף שנות העשרה לחייהם, החולקים עימו תחביב דומה: לגנוב את רובה הציד של אימא או של סבתא, לרצוח את אימא או את סבתא, להמשיך לתיכון המקומי ולקפד את פתיל חייהם של 23 תלמידים ו־4 מורות, ולמות בהתאבדות או מירי שוטר. קרוקס היה טיפה יותר מקורי, או למצער מודע יותר לענייני קרדיט ותיעוד היסטורי – הוא פשוט בחר ביעד שישאיר את שמו מוכר לכל אמריקני חמישים שנה קדימה.
סרטון ההסתה נגד נתניהו לא כוון לציבור גדול אלא לאדם ספציפי, ולא רק "אפיין את הבעיה" אלא גם "הציע דרכים לפתרון"
כך או כך, לא העכבר גנב אלא החור גנב, והחור הענק שאִפשר את ניסיון ההתנקשות בטרמאפ הוא מדיניות הנשק האמריקנית המטורפת, המאפשרת לכל ילד־נזלת להניח את ידו על רובה אוטומטי עם כוונת טלסקופית. מאחר שמדיניות הנשק המופקרת היא הדיבר הקדוש הראשון בלוחות של הרפובליקנים, אז סיפור ההתנקשות היה אמור בכלל לפגוע במצבו של טראמפ בסקרים. אך כאמור, בפוליטיקת הזהויות אין שכל ואין דאגות.
אבל על הסתה צריך לדבר, ובהקשר הישראלי ראוי לבחון את המדיניות של היועצת המשפטית לממשלה בקשר לעבירות ביטוי. השבוע פורסם כתב האישום בגין הסתה לגזענות שהוגש נגד מיכאל בן־ארי. במקביל התנהל בממשלה דיון ארוך סביב "סרטון ההסתה", הכולל לקט של דברי מפגינים נגד נתניהו.
כתב האישום נגד בן־ארי מצטט שורה של התבטאויות נגד ערבים בכלל, וערבים ישראלים בפרט, עם מוטיבים חוזרים כמו "אומה רצחנית שקמה עלינו להשמידנו", "אין איתם דו־קיום", "האויב הערבי", "החלומות שלהם להשמיד אותנו". התביעה טוענת שבן־ארי נהג "לייחס להם באופן מכליל הזדהות, אחריות או שותפות באירועי אלימות וטרור שבוצעו על ידי ערבים", לזהות בהם שאיפה קולקטיבית "לשחוט אותנו", ולקבוע – בהתאם למשנתו של מאיר כהנא – שיש לגרשם ל"ארצות המוצא" שלהם.
לאחר פרסום כתב האישום התראיין בן־ארי בכמה במות וחשף את אסטרטגיית ההגנה שלו – "אמת דיברתי". מבחינתו, התמיכה הפלסטינית הרחבה בטבח שמחת תורה ובחמאס מוכיחה את דבריו על הפלסטינים בכללם, ואירועי "שומר חומות" מתקפים את דבריו ביחס לערביי ישראל בפרט. אפשר לשער איך ייראה הדיון בבית המשפט: ביחס לפלסטינים בן־ארי יביא את הנתונים של הסוקר הפלסטיני ח'ליל שקאקי המצביעים על שיעור תמיכה עצום בחמאס ובטבח, וביחס לערביי ישראל את אלה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שלפיהם, לדוגמה, רק 39% מקרב מצביעי בל"ד סבורים כי טבח שבעה באוקטובר מנוגד לערכי האסלאם. התביעה תתווכח איתו על הסטטיסטיקות ותטען שאי אפשר להחיל אמירות כה קיצוניות על 20 אחוז מהחברה הישראלית.
סרטון ההסתה נגד נתניהו לא כוון לציבור גדול אלא לאדם ספציפי, ולא רק "אפיין את הבעיה" אלא גם "הציע דרכים לפתרון": "נתניהו בוגד, הפך לאויב העם"; "האויב הכי גדול של העם היהודי"; "כל ביביסט יקבל כדור בראש"; "אנחנו מחכות עם חבל תלייה"; "הוא בעצם השטן"; "אני מקווה שמה שקרה לאחאב ואיזבל בשומרון יקרה לו"; "זה סרטן שמאכל את העם"; "המלחמה שלנו רק נראית נגד חמאס; המלחמה האמיתית היא מול האויב מבפנים, מול ביבי נתניהו והממשלה שלו"; "ביבי זה חמאס"; "להכניס אותם לתוך חדרים ולנעול אותם, לשים כמה בלונים של גז"; "אתה האויב האמיתי, אתה כל הרע במדינה שלנו"; "מורשת של רוצח המונים, של פושע מלחמה", "הבוגד והצורר הזה", "איך נפל מילושביץ', אתה חושב לרגע אחד שזה יוכל להיגמר אחרת?"
ברמה האישית, כשאני שומע דיבורים בתדר הזה אני מרגיש קודם את הנפש דרך הטקסט, כי תוכן בוטה ומוקצן כל כך משקף לרוב מצוקה נפשית חריפה. יותר ממה שהוא "מסומן" במציאות הממשית, "נתניהו" בטקסטים הללו הוא סוג של השלכה פסיכולוגית. הדוברים חושבים שהם מדברים עליו אבל חושפים את עצמם, והמראה מכמיר לב: עצמי מעורער ולא יציב, אכול חרדות, נעדר ויסות. בפרמטרים של בוחן מציאות הם ממוקמים איפשהו בין הנוירוזה לפסיכוזה. כשחולה הסובל מהזיות מתלונן שהמוסד רודף אותו לא מגישים שאילתא למשרד ראש הממשלה, אלא בודקים איך אפשר לעזור לו לווסת את עצמו. הדברים הללו נכונים לכל הסתה, מימין ומשמאל, כי כשאתה יציב ומווסת רגשית אתה יכול לפעול בלי לשרוף לעצמך את הראש ואת הנשמה.
אבל הדין הפלילי לא מתעסק בפסיכולוגיה אלא בפוטנציאל הנזק של התבטאויות מסיתות. סעיף 144 בחוק העונשין הוא הבסיס המשפטי לכתב האישום נגד בן־ארי, וגם לדוברים מסרטון ההסתה נגד נתניהו. ביחס למפגינים נגד נתניהו הסעיף הרלוונטי קובע כי "המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות, תמיכה בו או הזדהות עימו, ועל פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות, דינו מאסר חמש שנים". ביחס לבן־ארי הסעיף קובע כי "המפרסם דבר מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו מאסר חמש שנים", כשגזענות מוגדרת כ"רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסייה, והכול בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי־אתני".
בפועל, בפרשנות סעיף 144 על סעיפיו בתי המשפט נוקטים מדיניות מצמצמת ביחס ל"אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות", והשאלה הגדולה היא מדוע לא נפתחה שום חקירה נגד המסיתים משמאל.
מבחינה משפטית טהורה ברור שהביטויים בסרטון ההסתה חמורים יותר מאלה המיוחסים לבן־ארי. ראשית, הם מכוונים לאדם ספציפי ולא לקבוצה גדולה. ושנית, הם לא רק מייחסים למושא השנאה תכונות אפלות כמו רצחנות או תמיכה ברצח, אלא מביעים משאלה מפורשת להתנקש בחייו.
הסיבה היחידה שבגינה מתייחסת היועצת המשפטית לממשלה בסלחנות להסתה משמאל היא הנחה מובלעת שהמסיתים הם "משלנו": ישראלים "איכותיים" ממעמד הביניים, מהנדסים או הייטקיסטים שכוחם בפיהם ואלימות ממשית מהם והלאה. הם "מדברים מכאב" ולא מתכוונים מילולית למה שהם אומרים.
ההנחה הזו לא עומדת משפטית והיא מסוכנת חברתית. המסר שהיא משדרת חמור מאוד: אם אתה מהמיליה הנכון, אם אתה שייך סוציולוגית לאחוס"לים, אם אתה מ"אנשי שלומנו" – מותר לך הכול. היא הבסיס לחוויה של הביביסטים שישנה חלוקה סמויה בין "אזרחים סוג א'" – הנהנים מפריוולגיות מרחיקות לכת – ל"אזרחים סוג ב'", ומגדילה את חוסר האמון במוסד היועץ המשפטי לממשלה.
סיבה ותוצאה
ח"כ אריאל קלנר מקדם גרסה חדשה לחוק שנפסל בעבר בבג"ץ, ולפיו יישללו תשלומי ביטוח לאומי מהורים שילדם הורשע בביצוע פיגוע טרור. היועצת המשפטית לכנסת שגית אפיק מבקשת מחברי הכנסת להכניס בו שני תיקונים מרכזיים: שהשלילה תהיה מכל קטין שעשה עבירה חמורה, ולאו דווקא עבירת טרור, ושלהורים יהיה שימוע במטרה לברר אם הייתה להם אחריות או היו מעורבים במעשי הילד שלהם.
מבחינה מוסרית קלנר צודק: ככל שחברה יותר משפחתית, שבטית וחמולתית – אז כשבנים אכלו בוסר שיני אבות תקהינה. "עקרון האשמה" המעלה על נס את "איש בחטאו יומתו" רלוונטי לחברה ליברלית ואינדיווידואלית. החברה הפלסטינית השקועה בתרבות ג'יהאדיסטית איננה כזו, היא פועלת כאורגן קולקטיבי, ובשביל להרוג את היתושים אין מנוס מייבוש הביצה, וזה יקרה כשהיא תבין שמחיר הטרור היקר ייגבה מכל המעגלים המזינים אותו. יֵדע הצעיר השוקל לקפד חיי אדם רק משום שנולד לאם יהודייה, שהוא יפסיד את כל מה שהוא חלם להשיג: את חייו, את כספו, את אדמתו, את משפחתו ואת כבודו.
