המחסור במקומות כליאה עלה במלוא חריפותו עם שחרורו של ד"ר מוחמד אבו סלמיה מנהל בית החולים שיפאא בעזה. במבט לאחור נראה שהאחריות נפלה בסופו של דבר על השב"כ, אבל מצוקת מקומות הכליאה לא נפתרה, וגם אילו שוחרר מחבל אחר במקום ד"ר אבו סלמיה לא היינו מתגאים בכך.
לא נדרשת הכשרה צבאית כדי לצפות שמלחמה תביא איתה צורך במקומות כליאה. חלק מאמץ המלחמה, במיוחד מלחמה מצליחה, הוא הטיפול בשבויים, ואין בזה הפתעה. ברור לכל בר דעת שאין טעם בבניית בתי סוהר, גיוס סוהרים, ואחזקת מספר גדול של מקומות כליאה שיהיו מוכנים למלחמה כאשר תפרוץ. לכן מחזיק צה"ל יכולת כליאה כחלק מהמאמץ הלוגיסטי הרגיל והתקני. הכליאה, כולל בניית מתקנים מתאימים, אבטחת המתקנים, ויחידות שיטור שינהלו אותם, היא חלק ממעשה המלחמה, וצה"ל מוכן אליה.
המחבלים שצה"ל עוצר באלפים, גם בזירת המרכז וגם בזירת הדרום, אינם שבויים. שבוי הוא מעמד שמוקנה ללוחם שעומד בתנאיה של אמנת ז'נבה, הוא זוכה להגנה מפני משפט, ואפשר להחזיקו במחנה שבויים ככל שירצה השובה. המחבלים הם לוחמים בלתי חוקיים (לב"ח בשפה הצה"לית), הם אינם זכאים להגנה על מעשיהם, ומצד שני צריך לשפוט אותם בצורה חוקית. מבחינת בעיית הכליאה אין הבדל אם המחבל הוא שבוי הוא או לב"ח וצריך למצוא לו מקום כליאה.
ישראל לא מכירה במחבלים כשבויים, ולכן האחריות עליהם היא לא של צה"ל אלא של שירות בתי הסוהר (שב"ס). מובן ששב"ס לא מקיים בשגרה את היכולת להחזיק אלפי לב"חים, ונדרש לו זמן להגדיל את יכולת הכליאה. צה"ל מצידו מסייע לשב"ס על ידי הקצאת כוח אדם למשימות השיטור והאבטחה.
לא כל כך ברור מי אחראי למצוקת מקומות הכליאה שנוצרה. צה"ל מטיל את האחריות על שב"ס. שב"ס טוען שבכל מקרה נדרש זמן רב להגדיל את יכולת הכליאה, והבעיה מחמירה בגלל ההתערבות של מערכת המשפט, היועצת המשפטית ובתי המשפט.
בבעיות מהסוג הזה צריך היה להפעיל "סמכות מרחיבה". מושג מטושטש ומעורפל שבשפת היום יום היינו קוראים לו "הגדלת ראש". הרעיון המרכזי הוא שכל בעל תפקיד ראוי שייראה לנגד את עיניו לא ראייה צרה של סמכויותיו וחובותיו אלא גם את המטרה שלשמה ניתנו הסמכויות והוטלו החובות, ויפעל ככל יכולתו לממש את המטרה הזו. בימי שלום ורוגע אין הרבה צורך בסמכות מרחיבה. תמיד יכול כל בעל תפקיד וכל ארגון ללכת אל הממונים עליו, לבקש משאבים או הוראות חדשות, או לדאוג שמישהו אחר יפתור בעיות שמעבר לכוחו.
בימי מלחמה נדרשת הגדלת ראש. הגדלת ראש נדרשת מכל מפקד ומכל אחראי בכל שירות ובכל ארגון שמשרת את מאמץ המלחמה, ובייחוד, כמובן, ממפקדים וארגונים שיש להם משאבים ויכולות לפעול מעבר לחובותיהם הפורמאליות.
מבלי להיכנס לשאלה מי בדיוק אחראי על הכליאה ולמה יש מצוקה – על צה"ל היה לפעול בסמכות מרחיבה, להגדיל ראש, ולמצוא פתרון. צה"ל הוא ללא ספק הגוף החזק במדינה, בימי מלחמה עומדים לרשותו מאות אלפי חיילי מילואים, יש לו יכולות הנדסה ובינוי משמעותיות ויש לו בסיסים רחבי ידים. אם היה צה"ל רוצה היה פותר את הבעיה במהירות רבה.
במקרים אחרים בהם נדרשה התגייסות לאומית פעל צה"ל במהירות ובנחישות. צה"ל התגייס לסיוע לאזרחים במגפת הקורונה, ואף אחד לא התלבט האם תפקידה של אוגדה מתמרנת לסייע לעיר לתספק את האזרחים כאשר התחלואה נוסקת והתושבים בסגר. בעבר התגייס צה"ל לביעור הבערות, הקים יישובים במסגרת הנח"ל, הקים מרכז לקידום נוער מאוכלוסיות מיוחדות (מקא"ם), ואין לצה"ל ספק שבמקרים של משבר לאומי כמו רעידת אדמה יהיה עליו לקבל משימות אזרחיות. צה"ל קבל ויקבל על עצמו משימות כאלו בשמחה ובגאווה.
מצוקת הכליאה לא נחשבת בצה"ל משימה לאומית, וצה"ל לא מפעיל את יכולותיו האדירות לפתור את הבעיה ולו באופן זמני.
יש לצה"ל שפע של סיבות מצוינות מדוע לא לקבל על עצמו את בעיית הכליאה. האחריות הפורמלית היא של שב"ס, אמצעי הנדסה נדרשים בזירות אחרות אם ללחימה המתנהלת בדרום ואם לזו הצפויה בצפון, חיילי המילואים הם משאב שצריך לנהל בזהירות ולשמור על אורך הנשימה שלו, ואין ספק שהקשב של צה"ל מתוח וממוקד במקומות אחרים.
עם זאת, צה"ל יודע לחלק משימות. פיקוד הדרום נמצא במלחמה עצימה, אבל פיקוד המרכז בלחימה בעצימות נמוכה מאד, הרבה מתחת לעצימות שיש בכוחו לנהל. גם פיקוד העורף לא נלחם במלוא יכולתו. צה"ל גם יודע לנהל פרויקטים שמתבצעים על ידי קבלנים אזרחיים במהירות וביעילות (אם כי לא תמיד בזול), וכוח האדם הנדרש לאבטחה ושיטור מגיע בכל מקרה ממקורות צה"ל.
האם מצוקת הכליאה היא מחויבת או שהיא תוצאה של מלחמת יהודים מיותרת בין משרד והבטחון וצה"ל לבין המשרד לביטחון לאומי והשב"ס? אולי, קשה להימנע מהחשש שכך הם פני הדברים.
