בשבוע שעבר פורסמה הודעה קצרה מטעם משרד ראש הממשלה, שלפיה "ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר בצלאל סמוטריץ', נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה אבי שמחון ומנכ"ל משרד האוצר שלומי הייזלר, נועדו הערב בלשכת ראש הממשלה לדיון ראשוני בנושא תקציב המדינה לשנת 2025".
ההודעה הלקונית הזו מסתירה מאבק איתנים על אופיו של אותו תקציב מדינה, כאשר שני הצדדים נכחו באותה פגישה. במשרד האוצר ובבנק ישראל מקדמים בחודשים האחרונים את התפיסה שלפיה התקציב הבא של ישראל צריך להיות תקציב קשה ועמוס גזרות. התפיסה הזו מבוססת על כך שטרם כיסינו את הבור התקציבי, ובינתיים נערמות עליו עוד הוצאות ביטחוניות. במשרד האוצר מכינים חבילה של קיצוצים והעלאות מיסים בהיקף של כ־30 מיליארד שקל, אבל עוד לא יודעים לאן הרוח נושבת, לאן הולכת הממשלה, מה ראש הממשלה ושר האוצר מתכוונים לעשות, ואם הממשלה תאריך ימים. ממשרד ראש הממשלה, לעומת זאת, ובעיקר מכיוונו של יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה פרופ' אבי שמחון, נושבת דווקא רוח אופטימית בנוגע למצבה הכלכלי של ישראל.
שמחון סבור שאין צורך בהתאמות פיסקליות ובקיצוצים, וגם את העלאת המע"מ ל־18%, שכבר אושרה ואמורה להיכנס לתוקף ב־1 בינואר, הוא שואף לבטל. יחס החוב־תוצר של ישראל יצטמצם לטענתו גם אם לא נעשֶה דבר כרגע, כיוון שהכנסות המדינה, שצנחו עם תחילת המלחמה, התאוששו מאז, גם אם לא חזרו לרמה מלאה. שמחון משוכנע שעם סיום המלחמה נראה התאוששות מהירה בצמיחה, והגירעון יתמלא בעצמו, בדומה למה שקרה אחרי סבבים קודמים בעזה ואחרי משבר הקורונה. לכן הוא איננו סבור שיש צורך כרגע בצעדים קבועים בדמות העלאת מיסים וקיצוצים, אלא רק במהלכים חד־פעמיים שיצמצמו את הגירעון הצפוי בשנת 2025. לדעתו, הכנסות כאלה יכולות להגיע ממבצע של שחרור "רווחים כלואים", וגם עסקת וויז־גוגל המסתמנת העמיקה את האופטימיות שלו לגבי מקורות תקציביים חד־פעמיים.
גם לפי נתוני משרד האוצר, הגירעון המבני אמור לרדת בהדרגה: 6.6% בשנת 2024, 5.2% בשנת 2025, 4.4% ב־2026, 3.7% בשנת 2027. אלא שבמשרד האוצר ובבנק ישראל הרבה פחות אופטימיים לגבי הצמיחה העתידית עם סיום המלחמה, ויש הרבה יותר חששות לגבי נעלמים רבים. מלחמה בצפון, למשל, עלולה לטרוף את הקלפים. למלחמה עם חיזבאללה תהיה משמעות כלכלית דרמטית: עוד עשרות מיליארדים בתשלומי מילואים ובהצטיידות צבאית, עוד חודשים ארוכים של מימון פינוי אוכלוסייה.
השאלה אם יהיה צורך להתגבר על אובדן תוצר של שניים או של ארבעה אחוזים, כרוכה בנטילת סיכון לא קטן. מחיר הטעות כאן הוא גבוה. אם התרחיש האופטימי של שמחון יתממש, המלחמה תסתיים במהרה, הצמיחה תזנק והמשק יתאושש, בלי לעסוק כרגע בשאלת המחיר הביטחוני – אשרינו. אבל אם תרחישים פחות אופטימיים יתגשמו, כאלה שבהם הצמיחה עולה אבל לא מזנקת, המשק מתאושש אבל לא מספיק מהר, או שהמלחמה מתארכת ומתרחבת – המחיר לכך שהקיצוצים הנדרשים לא בוצעו בזמן, עלול להיות גבוה מאוד. משבר כלכלי מתמשך ישפיע על חיי האזרחים הרבה יותר מהעלאת מיסים נקודתית, ויהיה הרבה יותר קשה להחזיר את המצב לקדמותו.
לאופטימיות של שמחון יש על מה להישען, והפתעות חיוביות אכן עשויות להתרחש, כמו במקרה של עסקת וויז־גוגל. אבל כדאי לזכור שאנחנו הולכים לקראת עשור של תהפוכות ובנייה מחדש של כל המערכות בישראל. המערכת הפוליטית עוד תעבור מהפכה, וגם האסטרטגיה הביטחונית תצטרך לעבור שידוד מערכות קיצוני. מאז השבעה באוקטובר, הסיכונים המקומיים גברו בצורה משמעותית, ואין לדעת לאן העתיד ייקח אותנו. כדי להתמודד עם כל אלה דרושה לנו כלכלה חזקה ואיתנה. אופטימיות היא תכונה טובה, אבל היא איננה יכולה לשמש כתוכנית עבודה. ודאי שאי אפשר להמר מכוחה על כלכלת ישראל. מוטב לשנות דיסקט, ולא לחיות בלה־לה־לנד.
