בשבוע שעבר התבשרו קוראי אתר זה ש"ביטחון המזון בסכנה", לא פחות. פרופסור טליה איינהורן, חברה באקדמיה הבינלאומית למשפט השוואתי, תובעת לעצור את קידום רפורמת "מה שטוב לאירופה טוב לישראל", משום שלטענתה היא "אינה נתמכת בנתונים עובדתיים ואף מסכנת את ביטחון המזון בישראל". לדבריה, "מדינות רבות בעולם פועלות לשימור ביטחון המזון לאחר הפקת לקחים כואבת שהוכיחה כי אין להסתמך על הייבוא לבדו". בכלל, צמד המילים "ביטחון המזון" נשמע לאחרונה שוב ושוב, ואפילו צורף רשמית לשמו של משרד החקלאות במהלך נחוץ במיוחד.
בחודש אפריל התרעתי כאן שרפורמת "מה שטוב לאירופה" בדרך להתרוקן מתוכן, אם חברי הכנסת ושר הכלכלה ברקת לא יתעוררו מול בעלי האינטרסים. החדשות הטובות הן שהם התעוררו, ובכנסת מתקיימים דיונים רציניים כדי להתאים את הרגולציה הישראלית לזו הנהוגה באיחוד האירופי (מה שמכונה הרמוניזציה), כך שניתן יהיה לייבא לכאן מוצרים המשווקים באירופה, בלי לעבור מסכת ייסורים. החדשות הרעות: בעלי העניין מתאמצים לטרפד אותה, כפי שעשו ברוב רפורמות הייבוא בעבר, ולשמר את הפער של 51% ביוקר המזון בישראל מול אירופה.
פרופ' איינהורן הפכה בחודשים האחרונים לפעילה נגד הרפורמה. היא מתראיינת, נפגשת עם חברי כנסת, מוזכרת לטובה באתר התאחדות החקלאים כמי ש"עומדת לצידנו ומסייעת לנו רבות במאבק שלנו", ואפילו צירפה נייר עמדה מטעמה לדיוני ועדת הבריאות של הכנסת, שעוסקת בחלק הטכני של אימוץ הרגולציה של האיחוד האירופי בישראל. כשנשאלה בוועדה על ידי עו"ד רחל גור מלובי 99 מי מימן את חוות הדעת, הסבירה איינהורן ש"איש לא מימן, זו התנדבות מוחלטת מצידי. אני חוקרת היום את נושא החקלאות בישראל". פרופ' איינהורן אכן עוסקת בתחום סחר חוץ, ואנחנו חלילה לא מטילים ספק ביושרתה אלא מתמקדים בגופן של הטענות שהשמיעה, בין השאר מעל דפי מקור ראשון.
נפט כחול לבן
ראשית, והגרון כבר ניחר מלצעוק את זה, ביטחון המזון בישראל הוא פיקציה. נאדה. פנטזיה בן־גוריוניסטית שמעולם לא באה לידי מימוש. בכל פעם שאתם שומעים את צמד המילים הזה תזכירו לעצמכם שמאחוריו לא עומד לא ביטחון ולא מזון. למדינת ישראל אין ולא תהיה יכולת לספק את המזון שלה בעצמה.
נתחיל בדברים פשוטים: החיטה הישראלית איננה מתאימה ללחם. היא משמשת בעיקר למזון לבהמות, בזמן שכמעט 95% מהחיטה בארץ מקורה בייבוא. בכלל, גם בישראל החסומה של היום, מעל 90% מהדגנים ומהדגים מיובאים, כך גם יותר מ־80% מהשומנים והקטניות, ו־60% מבשר הבקר. גם ענפי הלול והחלב נסמכים על מזון לתרנגולות ופרות שמיובא כמעט ב־100%. אדרבה, החקלאים עצמם נוהגים להיאבק על סחר חופשי בתחום הגרעינים. ובכלל, מאיפה לדעתכם יש לחקלאים טרקטורים? מכונות? עובדים זרים? נכון, הרמז די עוזר כאן, ממדינות זרות. והכי פשוט – דלק! רוצים חקלאות ישראלית בלתי תלויה בייבוא? תצטרכו לאתר קודם מאגר נפט כחול־לבן.
ההשוואה שעושה איינהורן עצמה לתעשיית הנשק הישראלית היא דוגמה מוצלחת. איש לא משלה את עצמו שישראל תוכל לייצר בכוחות עצמה מטוסי קרב, רכיבי טנקים, דלק סילוני, ותחמושות נפיצות לסוגיהן. אפשר וראוי לחשוב כיצד מנמיכים את התלות של צה"ל באספקה מארה"ב, אך כדי לחזק את "ביטחון הביטחון" שלנו ניאלץ תמיד להסתמך על ייבוא, ולנסות למצוא דרכים לגוון את מקורותיו ככל האפשר.
בקיצור, מי שרוצה "ביטחון מזון" צריך להפסיק להשלות את הציבור, ולפעול למען הרחבה משמעותית ככל האפשר של מגוון מקורות הייבוא למוצרי מזון וחומרי גלם, במקביל לטיפוח החקלאות המקומית. כך שאזרחי ישראל יוכלו להמשיך לאכול לחם במקרה של מלחמה באוקראינה, למצוא עגבניות במקרה של פינוי עוטף עזה, ולאתר חמאה בסופר בשנים שבהן ראש השנה חל ביום חמישי בדיוק כאשר מועצת החלב מסוכסכת עם שר האוצר. רפורמה שתקל את הרגולציה על הבאת מוצרים המשווקים באירופה? תנו לי עוד מזה.
אגב, הרפורמה כלל לא עוסקת בייבוא תוצרת חקלאית טרייה, כך שההתנגדות של ארגוני החקלאים נראתה לכתחילה קצת על אוטומט. פרופ' איינהורן מודה בכך בעצמה, אבל טוענת ש"התקינה תפגע בחקלאים וביצרני המזון, תצמצם את מקורות הייבוא ותפגע בקשרי המסחר עם מדינות שמחוץ לאיחוד". מאיפה הגיעה המסקנה הזאת? היא מפרטת: "התקנות המאומצות יחייבו את יצרני המזון בישראל לעבד רק תוצרת העומדת בתקינה האירופית". במילים פשוטות, איינהורן טוענת שאם נאמץ את הסטנדרטים של אירופה כמחייבים, יֵצאו מהמשחק כל היבואנים ממדינות שאר העולם, וכך גם יצרנים ישראלים שאינם עומדים כיום בתקן האירופי.
הבעיה היחידה היא שזה פשוט לא נכון. יותר מזה, פרופ' איינהורן הציגה את הטענה הזאת שוב ושוב בדיוני הכנסת, השיבו לה שזו שגיאה, וזה לא הפריע לה לרוץ עם זה הלאה לטורים בעיתונות. כך למשל, בדיון שהתקיים ב־28 במאי טענה איינהורן: "אנחנו מראש מגבילים את המספר למי שמייצר לפי התקינה האירופית… אני חושבת שבמקום לפתוח ולהוריד חסמים, אנחנו נקשה פה על הייבוא". פנינה אורן־שנידור, נציגת משרד הבריאות, הבהירה "ממש לא", אך איינהורן המשיכה בשלה. גם גל ברנס ממשרד האוצר ניסה לעזור: "זה פשוט לא נכון, זה הפוך. מדינת ישראל היום היא מדינה ייחודית ברגולציה, ואם אתה רוצה להצליח למכור מוצר למדינת ישראל אתה צריך לעמוד רק ברגולציה של מדינת ישראל. המצאנו רגולציה. בנינו אותה לאורך 70 שנה, ורוב האנשים, למעט מעטים ויחידי סגולה, אפילו לא יודעים מה היא".
לא מדובר בקוטלי קנים. פנינה אורן היא ראש מִנהל המזון הארצי במשרד הבריאות, גל ברנס מרכז את הטיפול ברפורמה באגף התקציבים. לרוב הם מתווכחים משני צידי המתרס, אבל הטענה שרפורמת "מה שטוב לאירופה" תצמצם את מקורות הייבוא במקום להרחיב אותם, היא עד כדי כך מופרכת, שהם הניחו שמדובר פשוט בחוסר בקיאות בנושא. בדיון אחר התגייס אפילו מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן־טוב להסביר שהשיטה העובדת כיום בישראל מחייבת יבואנים לעמוד בקשר עם המפעל המייצר, מה שהוליד את שיטת "היבואן הבלעדי" ותורם לריכוזיות ויוקר המחיה. הרפורמה תשחרר את התלות, ו"יהיו לנו כמה שיותר מקורות ייבוא".
המנכ"ל ברסי אף טען שהרפורמה תעזור, תחזיקו חזק, לביטחון המזון. "היום שוק יבוא המזון הוא שוק ריכוזי מדי במדינת ישראל, והדבר הזה מייצר סיכונים גם לביטחון המזון. לא רק לבריאות הציבור, אלא גם לביטחון המזון". אבל כנראה שהם דיברו אל האוויר. הטעות של פרופ' איינהורן ביחס למהות ופרטי הרפורמה דילגה בקלילות מדבריה בכנסת אל הטורים שפרסמה באתר מידה, בישראל היום ובמקור ראשון.
טענות שכבר הופרכו
טענה נוספת שהוזכרה היא ש"מאחר שתנאי השטח והאקלים בישראל שונים מאירופה, יהיה צורך להשתמש בתכשירי הדברה שאינם דווקא אלה המותרים באירופה… בין השאר ייפגעו קשות גידולי תפוחי האדמה, העגבניות, הגזר, האפונה והפירות המיועדים לעיבוד מזון". גם זו טענה מוכרת שנפוצה אצל הלובי החקלאי. נציגיו מודאגים שחומרי הדברה שמשמשים כיום חקלאים בארץ ונחשבים אסורים באירופה ייאסרו לשימוש, ומבקשים לכלול חלק מהם ברשימת חריגים. כבר שלוש שנים מתקיים שיח ער בנושא בין משרד החקלאות למשרד הבריאות.
רגע, שלוש שנים? כן, הטיעון על חומרי ההדברה בכלל לא שייך לרפורמה הנוכחית. הרגולציה האירופית בנושא אומצה כבר ב־2021 ויישומה נדחה, בדיוק בגלל הוויכוח על החריגים, עד תחילת 2025. ב־1 בינואר כל החומרים האסורים באירופה היו אמורים להיאסר אוטומטית גם כאן, אלמלא הרפורמה הנוכחית שאפשרה לחדש את השיח בין משרדי הממשלה על רשימת חומרי ההדברה המותרים. גם זה הוסבר לפרופ' איינהורן בכנסת: "חומרי הדברה זה עניין מהחקיקה של 2021 ולא נמצא בחוק הזה", נאמר שם שוב ושוב, אך הטיעון לא הודבר ומועלה שוב ושוב מכיוונם של החקלאים נגד הרפורמה הנוכחית.
הייתה גם הטענה בדבר אפליית היצרנים המקומיים מול היבואנים, שהופרכה כמה פעמים לאורך דיוני הוועדה. כשנציגת משרד הבריאות הבהירה שאין לה בעיה להחיל דין אחיד לכולם ושגם היצרנים המקומיים ייכנסו לאותו מסלול כמו היבואנים, הם נבהלו לפתע מהרעיון. או הטענה המשונה על אי־תרגום הדירקטיבות האירופיות לעברית, כאילו אנחנו לא מדינה ריבונית, כשבפועל כל המטרה היא להרחיב ככל הניתן את היכולת לייבא לכאן מזון, ולא לצמצם עם חקיקות מיוחדות לישראל.
אפשר להמשיך ולעבור סעיף אחר סעיף בטור של פרופ' איינהורן ולהראות שכבר ניתן לו מענה בדיוני הוועדה, שהוא נסמך על טעות, ובעיקר – שהוא דומה מאוד לטענות שמשמיע הלובי החקלאי בכל פעם שהוא נחפז לטרפד עוד רפורמה שתקל במעט על הצרכן הישראלי. עם זאת, חשוב לציין שמדבריה של פרופ' איינהורן בדיונים ניכר שהיא אכן בקיאה בנעשה בתחום סחר החוץ, וייתכן שבחלק מהערותיה יש נקודות חשובות שראוי לשים לב אליהן.
מעקב אחר דיוני הוועדה הוא חוויה מתסכלת. שוב צצים השקרים הגסים על כך שמחירי השום לא ירדו, או ההטעיות הבוטות מענף שמן הזית שאוהבים לייבא מירדן או ספרד ולשווק לנו אותו כ"ישראלי". שוב מגיעים כל מיני לוביסטים, אינטרסנטים וסתם נבחרי ציבור שמדקלמים סיסמאות ומתאמצים לרוקן את הרפורמה מתוכן, או לפחות לבזבז את הזמן בהפרחה אינסופית של טענות סרק שכבר הופרכו. כחוקרת, מצופה מפרופ' איינהורן שכאשר השערות המחקר מתבררות כשגויות, מסקנותיו יישקלו מחדש.
ליד קוסטה־ריקה
עודם מדברים בכנסת, ובארגון ה־OECD פרסמו את מדד התחרותיות בשווקים שלהן, המתפרסם אחת לחמש שנים. ישראל מככבת בו, לרעה. המשק הישראלי הגיע למקום 31 מתוך 38. "במדד זה, ישראל מציגה ביצועים גרועים יותר מכלכלת ה־OECD הממוצעת", נכתב שחור על גבי לבן. זהו שיפור מזערי ביחס למקום ה־34 שהושג בפעם הקודמת, ב־2018.
זוהי סקירה השוואתית בינלאומית מעמיקה מאוד שמבוססת על מאות אינדיקטורים קטנים וגדולים כאחד, ומספקת מדד לנטל הרגולציה והיקף התחרות. שואלים שם למשל כמה מורכב תהליך פתיחת חברה, עם כמה גופים ממשלתיים צריך לדבר לפני שמכניסים מוצר מסוים לשוק, אילו חסמי מסחר קיימים בתחום ההשקעות, ועוד. ההצהרה בראשית הדו"ח היא ש"שווקים תחרותיים יכולים להגביר את הפריון, התעסוקה ורמת החיים".
באיזה תחום קיבלה ישראל את הציון הגרוע ביותר? ניחשתם נכון, במדד "חסמי כניסה לשוק המוצרים". או בעברית – עד כמה קל למכור מוצרים במדינה, בלי להיתקל ברגולציה מייסרת. כשמדברים על 7,700 שקל עודפים שמשק בית ישראל משלם בשנה על מזון, חלק נכבד מהסכום הזה מגיע מכאן. ישראל הגיעה במדד זה למקום ה־36 כשרק קוסטה־ריקה וטורקיה מתחתינו. והכי משפיל – ללא שינוי במיקום ביחס ל־2018. לכל הרפורמות שהבטיחו לפתוח את הייבוא בתקופה הזאת היה אימפקט קרוב לאפס. קשה לדמיין הצדקה גורפת יותר לקריאה להעביר, וברצינות, את רפורמת "מה שטוב לאירופה טוב לישראל".
