ביליתי השבוע יום שלם בבית משפט. תביעת דיבה: התובע רביב דרוקר, והנאשמים אני, נועם פתחי, יעקב ברדוגו, גלי ישראל וגלי צה"ל. בעתיד ארחיב עוד ואתאר את השתלשלות העניינים העלובה שגררה אותי לשלושה דיונים משפטיים ושני דיוני גישור. הבנתי הרבה דברים בשלוש ומשהו השנים שהתביעה החשובה הזאת מתנהלת במהלכן, ובעיקר הבנתי שמערכת המשפט הישראלית עמוסה בעיקר בגללה, כי מי שמחליט על דעת עצמו שהכול שפיט יגלה שהוא מתעסק בהרבה מכל ה"הכול" הזה. אבל את זה נשאיר להמשך – בכל זאת, בעוד שישים יום יש פסק דין ואני לא רוצה לעצבן חלילה מישהו לפני הזמן.
הייתי עסוק השבוע בעוד משהו שקשור לבתי משפט. "אחים לנשק", זוכרים אותם? ארגון שבמשך שנה שכנע עוד ועוד אנשים להצהיר על "אי התנדבות" למילואים, ובכך, לטעמי לפחות, הפקיר את ביטחון מדינת ישראל ושכנע את אויבינו שבשלה העת להכות. הארגון הזה החליט שכדי למרק את מצפונו הוא פוצח במסע תביעות השתקה נגד אנשים שמעזים להזכיר לו את מה שעשה.
תכננתי להשאיר את זה מאחוריי. זוהי עת אחדות, ואני מקפיד להגיד מעל כל במה שגם במחנה המרכז־שמאל רוב החברים לא מצטרפים למופעי הסתה ולהפגנות פרועות. אבל "אחים לנשק" יצאו לקרב נגד חברים טובים שלי ונגד התודעה של הציבור הישראלי, אז החלטתי לשתף בעמוד הטוויטר שלי, בכל שעה בערך, סרטונים שיזכירו לקהל העוקבים שלי כמה חמורה הייתה תופעת עידוד הסרבנות.
הלוואי שלא הייתי צריך לעשות את זה. בחלומי, שבוע, שבועיים, חודשיים אחרי הטבח, במסיבת עיתונאים מסודרת, היו מופיעים אנשי "אחים לנשק" וארגונים נוספים, ואומרים טקסט כזה: "אנחנו, אזרחים שנאבקו נגד הרפורמה המשפטית, מכים על חטא ומבקשים את סליחתו של הציבור הישראלי. במשך יותר משנה עודדנו במודע תופעות חמורות של סרבנות ואי התנדבות של חיילים, שפגעו בכשירותו של צה"ל, הפקירו את ביטחון אזרחי ישראל ואותתו לאויבינו שבשלה העת לתקוף. אנחנו עדיין מתנגדים לרפורמה המשפטית, וגם בעתיד נילחם על הדמוקרטיה הישראלית כפי שאנו רואים אותה. אך אנו מתחייבים בהן צדק, לעולם לא נשתמש בכלי הסרבנות. אנו מבקשים את סליחת אזרחי מדינת ישראל ומבטיחים כי נעשה הכול כדי לכפר על מה שעשינו. אנחנו לא מצפים מכם לשכוח, אבל אולי, אם נוכיח את עצמנו, תסכימו לסלוח".
זה רק רעיון. אם מישהו מחברי "אחים לנשק" וחבריהם מעוניין לשנות קצת את הנוסח ולהחמיר אותו טיפה, אני פתוח לשינויים. אבל לצערי הם עושים בדיוק את ההפך.
אחים לצרבת
"אחים לנשק" הצליחו לאחרונה לקבל אותות לשבח מהנשיא ומעיריית שדרות על פועלם לאחר הטבח. הם אכן פעלו, כמו המון ארגונים אזרחיים ואנשים פרטיים, אבל אני לא יודע אם נהוג לתת ציון לשבח למי שקדח חור בספינה ואז ניסה לתקן אותו כשהחלה לשקוע. עכשיו הם מנסים באמצעים משפטיים אלימים להפעיל את מכונת הכביסה של ההיסטוריה ולהשכיח את חטאיהם. יש להם כסף, יש להם תקשורת אוהדת, ויש להם מערכת משפט שמרגישה שהיא חייבת להם. בכל זאת, לך תפסוק נגד מישהו שהיה מוכן להתעלם בשבילך מהפגיעה בביטחון ישראל.
לצערם של "אחים לנשק", בשנה שלפני 7 באוקטובר הם הופיעו בכל אולפן, לפעמים כמה פעמים ביום, פרסמו מכתבים ועצומות, ארגנו מסיבות עיתונאים מופקרות והכריזו על יחידות שהם פגעו בכשירותן. אני לא יכול לשכוח את המטכ"ליסט רון שרף קורא באקסטזה את שמות היחידות שיש בהן מפסיקי התנדבות, וצורח פעמיים "גולני! גולני!". מעניין למה דווקא על "גולני" הוא חזר פעמיים, אולי כדי לרמוז שגם "אלה שלכם" עומדים לצידם.
זאת לא נקמנות, באמת שלא. זה עיקרון. ולכן אסור לפחד, אם ניסיונות ההשתקה האלה יצליחו, ההפסד לא יהיה בבית המשפט. ההפסד יהיה בפעם הבאה שתתגלע פה מחלוקת פוליטית אמיתית. אם לא נעורר בכל אזרח שפוי התקף צרבת קל בכל פעם שייזכר בפעולות הארגונים הללו; אם לא נהפוך את הסרבנות למשהו שאסור שיחזור; אם לא נגרום ל"אחים לנשק" ודומיהם להבין שפישלנו איתם פעם אחת, אבל מעתה והלאה לעולם לא ניתן למישהו לשלוף את הקלף הבזוי הזה של הסרבנות, שלא משנה איך הוא יכבס אותו עם מילים כמו "אי התנדבות" הוא עדיין סרבנות – אם לא נעשה את כל אלה, לא ניצחנו כלום.
קריצה, חצי קריצה
כתב התביעה שלי עוד לא הגיע. הם איימו כמה פעמים, ויכול להיות שהוא בדרך. אני מודה, קצת מדגדג לי שהוא יגיע. לא כי יש לי ימים נוספים לשרוף בדיונים מביכים בבתי המשפט אחרי התביעה של דרוקר, אלא כי כאן לא מדובר באירוע משפטי, אלא בבמה, בפסטיבל, בכנס תקשורתי שמאפשר לנו לפצוח בקונצרט של אמת. המטרה אינה לשכנע את השופטים, שחייבים ל"אחים לנשק", אלא להפיץ לכמה שיותר אנשים את הסכנה בחזרת התופעה הזאת.
בינתיים אני נערך, אוסף חומרים, והם קיימים בכמויות. לפעמים אני צופה בסרטונים שאני לא מאמין ששודרו בתקשורת הישראלית – ראיונות מלטפים של מראיינים שמריירים מול "האנשים הנכונים" כשהם אומרים להם איך בדיוק הם מתכננים לפגוע בביטחון שלהם, הכול בפנים גלויות, ובידיעה ברורה של הסכנה שזה עלול להביא עלינו. אגב, רבים מדברים על הארגונים שעודדו סרבנות ופגעו בביטחון, צריך לדבר גם על חלקים בתקשורת הישראלית שלקחו חלק בקמפיין המופקר הזה ושידרו לאויבינו בלי הפסקה רמזים שאומרים, בחצי קריצה, "אם לתקוף, אז עכשיו".
תזכורת, לקט, לא נשכח. pic.twitter.com/WL8k3FP7ZN
— Yotam zimri (@YotYotam) July 17, 2024
זהו, עברה בערך שעה מאז שהתחלתי לכתוב, עם הפסקת קפה אחת ועולל נודניק שלא הסתדר עם הסוני. זה בדיוק הזמן לגשת לטוויטר ולשתף עוד סרטון. ככה זה, כל שעה, עד ההתנצלות ובקשת הסליחה. אל תתנו לזה להיעלם, כי אם לא תעקרו את זה מהשורש, זה יצמח שוב.
