גיליתי שאני ממש מתעצבנת מאנשים שתוהים איך אפשר לצאת לנופש או לחופש בעוד אנו בעיצומה של מלחמה, חטופינו עודם במלתעות השטן, ומשפחות רבות כל כך שרויות עדיין ביגון, כאב ושכול. גיליתי גם שלמרות שזה מעצבן אותי, למרות שאני לא חושבת שכולנו צריכים לעצור את החיים וחייבים ככל האפשר להמשיך וגם לחיות טוב, זה עדיין שם. בכל פעם שאני מתכוננת לחפש לנו חופש, או בוחרת לקחת לי פסק זמן ויציאה מהנה עם חברות – זה ילווה באי נעימות ובכיווץ פנימי: אולי זה לא הזמן לצאת וליהנות. אולי בסולידריות ובאחווה עליי להישאר בבית.
המציאות המורכבת הזו הכריחה אותי, בכל זאת ולמרות הכול, לפרט לעצמי את כל הסיבות למה כן לנפוש, ולמה הפתרון של להיקבר בבית ולקבור איתי את כולם הוא לא בהכרח התשובה הנכונה למצב. כמובן, יש אפשרות לשכנע את עצמך שאת עובדת כל כך קשה ולכן מגיע לך קצת חופש. שאת עושה את זה כדי שיהיו לך כוחות להמשיך ביומיום הבלתי נסבל שהם חיינו בזמן האחרון.
אבל בואו, למרות שמגיע לנו מכל הסיבות הנכונות, המצפון הלאומי לא משחרר. אז כדי לא לשכוח לגמרי את מצבנו העגום, עשיתי רשימה של כמה מקומות בילוי שמשלבים בתוכם סבל במידה כזאת שבסיום הבילוי רוחכם לא תתרומם אל על ולא תשכח מקיומה של המלחמה. הנחיתה מהם בחזרה למציאות ולסבל הכרוך בה תהיה טבעית, או לפחות לא תהיה סטירה מצלצלת עם הצד המעליב של היד.
יום ספא ועיסוי
שנדבר על מה כיף בזה? או שכולכם תצאו עליי שאני לא מבינה כלום מהחיים שלי? כי גם אתן כמוני יודעות, עיסוי גוף זה קודם כול לסבול ואז לשכנע את עצמך שזה סבל שאת זקוקה לו. סבל בריא לנפש. כזה שבעקבותיו תוכלי לספר לכולם כמה סבלת, כמה היא הכאיבה לך וכמה את לא מצליחה לזוז מרוב שהמעסה עשתה מהשרירים שלך פירה, גם במקומות שלא ידעת שהיו לך שרירים.
אני בעד שברגעים הכואבים ביותר של העיסוי, כמו זה שבו היא לחצה כל כך חזק עד שעצרת את נשימתך, תקדישי את הכאב ישירות לכל האומללוּת שהמציאות מזמנת לך בתקופה האחרונה. זה הזמן להפוך את החוויה המרגיעה והמלטפת להתחברות לכל מי שסובלים, אבל סובלים באמת. כי אין כמו תחושת הזדהות של סובל אחד עם סובל אחר.
טיול בטבע
האם יש שקר גדול יותר מלטעון שכיף לצעוד במסלול בארבעים מעלות חום ישראלי, בלחות המהבילה של נופי ארצנו, עם תיק הגב ששמרת מימי השירות הלאומי ואת מנערת מעליו אבק שהוא צבר במהלך שנה מעל ארון הבגדים? תיק עמוס בבגדי החלפה, שלושה ליטר מים שהם מזמן כבר לא קרים, סנדוויץ' בלתי מזוהה וחפיסת שוקולד פרה עם אגוזים לשעבר שעכשיו הוא מין רוטב דביק שאת לא מצליחה להיפטר ממנו. היעדר הקליטה בטלפון נותן חופש מהבוס, אבל גם חופש מכל מחלץ אפשרי, שכנראה לא יגיע לעזרתך, אחרי שתלכי לאיבוד מיובשת ומלאת קוצים ברגליים.
אני מציעה גם פה, בעת שתעצרי שנייה תחת איזה עץ ערום שמתיימר לזרוק קצת צל ותשלפי את בקבוק המים הרותח מחום, שתדמייני את כל החיילים עמוסי הציוד, עם הקסדות והמיגון, צועדים באיזו סמטה חולית בלב עזה, כשהשלוק הבא שלהם יהיה במים בטעם מימיית פח חלודה ממלחמת יום כיפור. התוצאה תהיה סולידריות אמיתית.
נופש משפחתי כולל לינה
טוב, כאן זה הימור כי יש חשש שאולי חוויית הסבל לא באמת תצליח. אולי במקרה תיפלי על מקום לינה לא רע בכלל, עם מזגן נעים, נוף סבבה לגמרי ותעסוקה צמודה לילדים. אבל יש סיכוי סביר שהמציאות המגעילה כבר תדאג להרוס גם את זה.
ומה יותר הרס וחורבן מאשר נופש כושל עם מזגן מטפטף שמרעיש בלי סוף, יתושים אימתניים ותאבי דם וילדים משועממים וסובלים, שכידוע זהו המתכון להיותם בלתי נסבלים? זה הרגע לכוון חזק־חזק על כל הבתים ההרוסים, על כל אלו שרק מתים לחזור הביתה, להניח ראש על הכרית שלהם, לאכול את האוכל שהם עצמם הכינו, ולשוב לשגרת החיים הנכספת שלהם. וככל שתהיי אומללה יותר, כך יהיה לך קל יותר להתחבר לאומללות שלהם.
וגולת הכותרת: הבריכה
נדמה לי שאין צורך להרחיב. בריכה היא פעילות הכרחית לשמירת הבריאות וכלל לא מקום בילוי וכיף. אני פשוט לא מבינה איך הצלחנו לשכנע את עצמנו שיש שמץ של הנאה בבגדים רטובים שצמודים על הגוף, ריח של כלור עם ארומה מודחקת של נוזלי גוף, קולות רועמים של ילדים של אחרים שאת מתה מפחד לראות אותם מפרפרים בתוך המים, וטעם של לחות בתערובת דשא סינטטי.
רוצים לדעת איך זה להיות במתח תמידי כאילו בכל רגע נתון משהו רע מאוד עומד לקרות, ממש כמו החיים עצמם? לכו לבריכה.
עם המפונים
אם אחרי קריאת שורות אלו עדין לא שוכנעתם ואתם מסרבים לקחת חופש – חפשו מלון שווה, הכול כלול, שעדיין נמצאות בו משפחות מפונים. ואז מצאו דרך להשתלב בעזרה ותמיכה למענם בזמן שאתם נופשים. לפחות יהיה לכם אחלה סיפור כיסוי.
